תהילה נכנסה להריון מכוח המחשבה

רציתי להתחיל את הסיפור כך: "מינוש! את לא מאמינה כמה שהיא יפהפיה ! והיא יצאה מהגוף שלי!!! איזה ניסים וניפלאות !!! " …
אבל הסיפור האמיתי התחיל קצת אחרת..
תהילה היתה שבויה עדין בקסם החתונה שלה כשהתבשרה שאחיה נהרג בעזה. רק לפני 3 שבועות פיזזו יחד על רחבת הריקודים ופתאום.. והספדים.. ושבעה.. ועיטור העוז.. וההורים השכולים.. ויתר האחים..
רק כשחלפה שנת האבל הראשונה התפנתה לחשוב שבעצם היא לא נכנסת להריון. טוב, כשזה יתאים- זה יבוא..
וחלפה עוד שנה ותהילה התחילה לדאוג ממש.
הבדיקות הראו שהכל תקין ומשרד הבטחון אישר טיפול פסיכולוגי כיאה לאחות שכולה. הפסיכולוגית היתה טיפה קשוחה לטעמה ו"רעדו לה הביציות" לפני כל פגישה איתה אבל מה שצריך- צריך!
חברתה הקרובה עינת שהיא תלמידה ותיקה שלי לחשה על אזנה: "יוגה.." והיא הגיעה לשיעור ניסיון לקבוצה של יום ראשון ב-8 בערב.
כשצפיתי בה במהלך השיעור נדהמתי לראות איך בחורה כל כך צעירה מצליחה להיות עד כדי כך מנותקת מהגוף שלה.
הוא כאילו מיותר לה. היא צ'ילבה איתו או לדבריה: הוא מאכזב, לא ממושמע, הוא חלש, הוא לא בכושר..
כך היא מדברת על הגוף שלה- בגוף שלישי. אימא'לה! איזה נתק!
והנשימה? מי נושם בכלל? (אם נושמים "עלולים" להרגיש את עוצמת הכאב אולי..) החזה נעול, הכאבים בצלעות ובסרעפת משתקים, המפרקים נעולים, האף סתום- יצא מכלל שימוש והפה הפתוח נושם בקושי בין המילים…
נשארנו ישובות על הרצפה אחרי שכל הקבוצה התפזרה ושוחחנו בחמימות על האפשרות שהיוגה תעזור לה לנשום, להתחבר, להכיל את הכאב, לאפשר אולי שמחה.. אפילו נתתי לה שיעורי בית עד לשבוע הבא.. ויותר היא לא באה.. חודש…חודשיים.. שנה… שנה תמימה בה חוותה מספר הפריות שכשלו ונפלה ברוחה אך סרבה לעזרה מהסוג שהצעתי. משהו שם לא היה בשל עדיין.. ושוב, היתה זו עינת חברתה שנוהגת לבוא אלי כל שבוע לשיעורים פרטיים, שלחצה עליה לבוא איתה לשיעור פרטי ורק כצופה-אורחת. עינת היא מעין שליחה.
שיתפתי פעולה ובמניפולציה משותפת הצלחנו עינת ואני, להביא את תהילה לעוד שיעור ועוד אחד… ותוך כדי שילוב בין תנועה לנשימה נפל לה האסימון: "איזו מטומטמת אני !!! איך לא הבנתי את העיקרון !!! למה היה לי כל כך קשה לראות שכמו שהנפש משפיעה על הגוף ומציפה בו את הכאב, אפשר להשתמש ממש באותו ערוץ, ולהשפיע על הנפש מכיוון הגוף!!! איזה יופי!!"
תהילה היא בחורה חריפת לשון ושכל בעלת תואר אקדמי והסמכה לעבוד עם פגועי מוח.. אך כל ההשכלה שלה לא עמדה לה כשהרגש חסם את הדרך.
וברגע שנפל לה לאסימון ההוא החל מסע של ריפוי בליווי דיקור סיני לפוריות.
ובמסע הזה היינו שותפות צמודות. שיעור כל שבוע ועבודה יום יומית עם עצמה בבית עפ"י ההנחיות שלי.
שיחות מוטיבציה גלשו לעיתים לשעות בלתי מקובלות.
החוזה בנינו לא היה כתוב אבל שתינו עמדנו בו במסירות ומרצון.
לאט לאט הנשימה חיברה אותה שוב אל הנשמה. ציפור הנפש התעוררה לחיים.
כעבור מספר חודשים החלו ההפריות להיקלט. תחילה לימים בודדים ואיכזבו.. אח"כ לשבועיים ואיכזבו שוב..
החויות היו קשות לאור הציפיות המחודשות אבל שום דבר לא עצר אותנו. ידענו שאנחנו בדרך הנכונה, ותירגלנו "שיוויון נפש"- ביטוי שגור בפילוסופיה של היוגה..
ואז הגיעה ההפריה שהחזיקה מעמד שבועיים.. ועוד שבועיים..
ועוד חודש! "יש! יש דופק! יש עובר חי ונושם! יש הריון תקין! ואת תהיי איתי בחדר הלידה, נכון?!!! מבטיחה?!!"
את השיחה הצוהלת הזו קיבלתי לנייד שלי הישר מחדר הבדיקה וגם הקולות שאני השמעתי בתגובה היו לחלוטין לא טבעיים (אחד הבנים שהיה בקומה העליונה בא לבדוק אם אני בסדר..)
את ההורים הם חששו לערב שמא משהו ישתבש והם לא יעמדו בכאב. כך שמרנו על הסוד עוד מספר שבועות עד שאמא של תהילה התיצבה אצלה בוקר אחד עם עיתון הארץ בו התפרסם מחקר אמריקאי תחת הכותרת: "הוכח כי היוגה מסייעת לנשים עם בעיות פוריות שנעזרות בהפריות"…
"המחקר צודק אמא, אני בהריון!"
את ההבטחה שלי להיות איתה בחדר הלידה הפרתי כי בדיוק נולד לי נכד פרטי אבל בזאת אפשרתי לאמא שלה להיות נוכחת ברגעים הקסומים בהם יצאה הנסיכה לאויר העולם. נשמה חדשה נולדה.
נ.ו.ע.ה: ניסים ונפלאות עשה השם. נועה.

קסם של שבת

בשמונה בערב התחילו הבנות להגיע לשיעור היוגה כמו מידי יום חמישי.
כל אחת הופיעה בדלת עם הבטן השמנמנה שלה, כל אחת עם הסיפור האישי שלה.
שירלי נכנסה, היא בדיוק סוגרת שבוע 39 עם הריון ראשון, בטן נמוכה מהרגיל, עגולה ומושלמת, גוף נערי ופנים מתוקים.
בארשת חייכנית עם כיסוי הראש המדליק שלה, היא מספרת לנו בעיניים מבריקות על בעלה שמסיים בקרוב קורס-טייס ואותה דווקא מסקרן מה ירגש אותו יותר, הלידה או סיום הקורס…
כולנו מנסות לנחש עפ"י מראה פניה עד כמה היא קרובה ללידה. לעיתים ניתן להבחין בנפיחות בפנים סביב האף והשפתיים, שום דבר. שירלי נראית כמו נערה שהגיעה בטעות לקבוצה של נשים בהריון. יוגה בזמן ההריון
במשך השיעור, ותוך התמקדות מיוחדת בשירלי, חזרנו שוב על כל התנוחות המזרזות את ירידת העובר אל תעלת הלידה, תירגלנו תנוחות שמסייעות לצוואר הרחם להימחק, עיכסנו ישבנים בעמידת שש, רקדנו ריקודי בטן ואגן ברכינה אל הקיר, נהמנו, נשפנו, וכל הזמן הזכרתי לשירלי לסמוך על הידע החייתי של הגוף והנפש, לסמוך על האינטואיציה והאינסטינקטים הבריאים שלה ולסמוך על צוות חדר הלידה. להתיידד איתם לטובת ה"פרוייקט" המשותף. הלידה שלה. בסוף השיעור הנחיתי הרפייה עם דמיון מודרך, שירלי הרגישה שהיא מרחפת. באותו לילה ישנה שינה מתוקה מהרגיל. הגוף שלה הכין עצמו, אגר כוחות.
ביום שישי בבוקר "תיקתקה" את הבית וחזרה בליבה שוב ושוב על המנטרה משיעורי היוגה: "אני מודה על הזכות להיות בהריון בריא ומוצלח שבסופו אלד בלידה קלה תינוק מקסים!"
שירלי מתגוררת ביישוב דתי בו העזרה ההדדית ושיתוף הפעולה הם ערכים עליונים. 2 חברות שלה שילדו ממש לאחרונה באו לבקר אותה בצהריים וכל אחת הביאה תבשיל וטיפ לעידוד וחיזוק האמונה.
בערב הלכה עם יצהר לאכול אצל ההורים ובערך בחצות נרדמה, שבעה ומדושנת עונג של שבת.
בשתיים לפנות בוקר קמה לשירותים וכשחזרה למיטה הרגישה כאילו הפיפי ממשיך לזרום ממנה. "מה הולך פה?! אלוהים אדירים, זאת ירידת מים!!" אמרה לעצמה והעירה את יצהר.
כמה מוזר היה להם להניע את המכונית בשבת…
איך שהגיעו לבית החולים, החלו הצירים. לא נבדקה פתיחה בשל ירידת המים ומחשש לזיהום ושירלי נשלחה לחדר הלידה עם כדור פיזיו וחיוכים של הצוות.
בין ציר לציר נשענה על הכדור אותו הניחה על המיטה ולהפתעתה אפילו הצליחה להירדם כך.

כשתכפו הצירים עמדה בעמידת שש על המיטה ותוך השמעת האות "ש" הניעה את האגן ימינה ושמאלה.
"זה באמת עוזר" אמרה ליצהר "זאת לא סתם תיאוריה…זהו מבחן האמת…"
בין ציר לציר הניחה את האגן קרוב אל העקבים, הרחיקה את הברכיים זו מזו ושמה מצח וחזה על הכדור.
יצהר ליטף לה את הגב במנוחה שבין הצירים. עם כל ליטוף צייר את הסיפרה 8 במאוזן לרוחב הגב התחתון שלה. שירלי לחשה לעצמה בלב: "הכל כל כך מרגש!" המיילדת עיסתה את רגליה שהיו חלשות מהמאמץ והפתיחה הייתה כבר 7 ס"מ. יופי.
שירלי הלכה למקלחת והתמסרה לזרם המים החמימים כשהיא מסובבת את האגן סיבובים שלמים סביב בסיס העמידה שלה עם ברכיים כפופות. ביחד עם זרם המים השמיעה נהמות עמוקות ולחשה "אום" בקול נמוך נמוך. עם כל "אום" כזה פנתה בתודעה שלה אל העובר ועודדה אותו בדרכו, בדרכם המשותפת. היא הרגישה שהרגליים שלה משתרשות אל האדמה והעובר מתברג עמוק עמוק באגן.
היא הופתעה מעצמה שהחלה ללחוש לו מילות חיבה ושיתוף…המים החמים היוו נחמה עם כל ציר שבא "אני שמחה לקבל את הלידה הזו" לחשה.
"אני שמחה…אני שמחה… הדהד קול פנימי בתוכה.
כשהרגישה שרגליה לא נושאות אותה יותר וציר אחד התחבר למשנהו, חזרה למיטה.
את הרגליים של שירלי אני מכירה היטב משיעורי היוגה. היא תמיד התלוננה שהרגליים שלה חלשות וכואבות.
חיזקנו את הרגליים שלה ככל שיכולנו בפגישות השבועיות שלנו במשך כמה חודשים. ניסיתי לשכנע אותה לתרגל כל יום בבית מספר תנוחות עמידה אבל שירלי לא התמידה…
על מיטת הלידה היא שכבה על הצד והישעינה רגל אחת על כתפו של יצהר. מידי פעם עברה לעמידת שש וחזרה לשכב כשהתעייפה. המיילדת החומלת הדריכה אותה מתי לשאוף שאיפה לא מלאה מידי וכמה ללחוץ בנשיפה ארוכה. יצהר נשם איתה.
בשלב כלשהו נגעה שירלי בראש הקטנטן שביצבץ מתוכה והתרגשה כל- כך!
זעקות של כאב ושמחה התערבבו ויצאו מפיה. עוד כמה לחיצות והרך הנולד נברא מתוכה.
נברא כמו נס. כמו קסם. ילד של שבת. שלושה ק"ג ושמונה מאות וחמישים גרם!
כשהציצה שירלי לעבר יצהר, ראתה אותו דומע ומזיע כאילו הוא בעצמו ילד זה עתה. היא נישקה אותו וחיבקה חזק-חזק תוך שהיא מודה לו על כל עשר השעות האחרונות, על כל התמיכה והשיתוף. הוא ממש ילד איתה ביחד. עכשיו החזיקו ביחד עם התינוק המשותף שלהם.
כשיצאה השבת והם היתפנו להודיע למשפחות על נס הבריאה, ראתה שירלי על מסך הטלפון הנייד שלה הודעה ממני בזו הלשון: "שירלי, חמודה שלי, מה שלומך היום?" שלומי נפלא!" צעקה לי באוזן. "ילדתי לפני כמה שעות! איך ידעת??" .