ארכיון עבור 2006

שוש היא אישה גדולה תרתי משמע, מותיקות עמק יזרעאל, אישה ששילבה בחייה עבודה חקלאית עם מקצוע אקדמאי ומעורבות חברתית בקהילה.
במשך שנים רבות גררה איתה את מחלת הסוכרת וכשהלכה ראייתה ונחלשה כתוצאה מן המחלה, בחרה לגשת לניתוח בשתי עיניה, ניתוח שהותיר אותה למרבית האסון עיוורת לחלוטין.
העיוורון לא הכניע את שוש, היא המשיכה להיות פעילה ככל יכולתה ו”סייע בידה” בעלה שאכן תמיד אוחז בידה בנאמנות.
בחלוף כמה שנים הרגישה שוש שהנשימה שלה כבדה ורדודה, שהשינה שלה מלווה ביקיצות מרובות עם תחושה איומה של חנק ושכוחה הפיסי הולך ואוזל.
הבדיקות הרפואיות לא הראו כל בעיה. כשהביעה את דאגתה בפני אחת משכנותיה היפנתה אותה השכנה אלי.
כשפגשתי לראשונה את שוש בביתה ראיתי לפני אישה יפה על אף גילה המתקדם, אישה דעתנית ואופטימית.
היא כמובן לא ראתה אותי ולכן במשך כל התירגול בשכיבה על השטיח ליויתי את ההנחיות שלי במגע יד.
עבדתי איתה על נשימות בטן, על חיבור בין תנועות פשוטות לנשימות ולאט-לאט התחוורה לנגד עיני הסיבה לקוצר הנשימה שלה, לעייפות, ליקיצות הליליות ולחולשה. כמו אסימון שנופל, כמו שלט ענק ומואר הופיע לי באינטואיציה הביטוי : ” נעתקה נשימתה”.
לפתע היה לי ברור המהלך הלכאורה ציורי שעברה הנשימה שלה מרגע העיוורון הפתאומי שנכפה עליה.
כל צעד שלה, כל פניה של הגוף, כל התכוונות שלה לעשייה כלשהי נעצרו לפני הביצוע בשל מבוכת העיוורון.
החשש שלה מחללים בלתי מוכרים, מהליכה בשבילים בכפר בהם רבות המהמורות, הפחד משטיפת כלים עדינים, מבישול, משיחות עם אנשים לא מוכרים מבלי לראות הבעות פנים, כל אלו היו מלווים בעצירת נשימה קלה, במבוכה, בפחד, בחששות.
וכך במשך הזמן, גם אם שוש היתה ועודנה אישה חיובית, חייכנית ואופטימית, הנשימה שלה הגיבה במקומה על התהליך.
מרגע שהבנתי זאת ידעתי בליבי שאנחנו בדרך הנכונה.
עבדנו פעם בשבוע למשך כמה חדשים, שיכללנו את נשימות הבטן והפכנו אותן לנשימות יוגה מלאות, הוספנו פיתולים בשכיבה עם נשימות מותאמות וריכוז בעמוד השידרה כאילו הוא נושם (עזרתי לה לרדת ולשכב על השטיח בסלון מה שלא עשתה לדבריה שנים רבות) , הרחבנו את הריאות שלה שהצטמקו קימעה (ואז גם נזכרה בחיוך שבצעירותה נהגה לנגן במפוחית והיתה לה תכולת ריאות מדהימה ), “סחטנו” את עמוד השידרה כדי שיגיב לכמויות החמצן והאנרגיה האדירות ששאפה פתאום ושיזרים את האנרגיה הזו לכל הצ’קרות, שיפרנו את תנועת המיפרקים ש”החלידו” בשל ישיבתה הממושכת על הכורסה החביבה עליה והעזנו אפילו לחזק את הרגליים ואת היציבה בתנוחות עמידה במרכז החדר כשאני תומכת בה בעדינות ובאהבה.
לאט-לאט חזרה שוש לצעוד בשבילים של הכפר כשבעלב לצידה . כל שבוכ קבענו אתגר חדש להליכה מרוחקת יותר. את ההליכה ליוותה שוש בנשימות קצובות ועמדה באתגרים בגאון.
באחד הבקרים כשהגעתי אליה קבלה את פני בצהלה: מינה את לא תאמיני ! קרה לי נס! נפתחו לי הנחיריים! אני נושמת בחופשיות! לא התעוררתי אפילו פעם אחת הלילה!
לי היה ברור מעבר לכל ספק שאין לה בנחיריים שום חסימה שגורמת לה לתחושת חנק בלילות אבל חיכיתי בסבלנות שהיא תגיע בעצמה אל ההכרה הזו.
מאז שוש מתרגלת מידי יום נשימת נחיריים מתחלפת, נשימת יוגה מלאה ואודג’י (נשימה גרונית לוחשת). היא חזרה לצעוד עם בעלה, לשחות בבריכה של המושב ולהתעמל בחוג ההתעמלות בו השתתפה בעבר.
לאחרונה נפרדנו בהתרגשות ואני כבר מתגעגעת אליה כי כמידת הכח שהיא ספגה ממני כך ספגתי אני ממנה.

כשגלורי בקשה להצטרף לאחת הקבוצות שלי, היא דאגה לעדכן אותי ולהזהיר כי שלוש מורות ליוגה בארה”ב, משם הגיעה, ניסו לעזור לה לשפר את הנשימה שלה ולא הצליחו…הרמתי את הכפפה ויצאתי איתה לדרך.
במהלך השיעור עקבתי במבט אחרי ההתנהלות של הנשימה שלה, אחרי שפת הגוף שלה והצורה השונה בה היא נכנסת לתנוחות. ראיתי המון נוקשות בחלק הגוף העליון, מין קיבעון שליוו אותו נשימות רדודות להפחיד!
בסוף השיעור לא שיתפתי אותה בתחושות הקשות שלי ונתתי לה שיעורי בית למשך שבוע עד פגישתנו הבאה.היא אמורה לתרגל נשימות בטן כשכפות הידיים מונחות משני צידי הטבור, אמה נוגעת באמה.בשאיפה, כשהבטן מתנפחת באופן מלאכותי, האמות מתרחקות זו מזו ובנשיפה איטית הבטן שוקעת ומתכווצת קימעה והאצבעות שוב פוגשות זו את זו. בקשתי ממנה לבצע נשימות בטן במשך מספר דקות – שלוש פעמים ביום – רצוי כשהקיבה ריקה – עד שנפגש.
כשנפגשנו היתה גלורי קצת מסויגת מן התוצאה אך בקשתי ממנה לבטוח בתהליך ולהמשיך איתי בשביל בו התחלנו לצעוד.
כשהבטתי בה במהלך השיעור כבר ראיתי שיפור בעומק הנשיפה אך השאיפות היו עדיין רדודות. בתום השיעור אחרי שלימדתי אותה לנשום נשימת יוגה מלאה אל הבטן, החזה ועד הכתפיים , ביקשתי ממנה לתרגל זאת כל השבוע כשכף יד אחת שלה מונחת על הטבור והשניה על הלב.
בשיעור הבא, ראה זה פלא, היה שיפור נוסף בנשימה והצלחנו אפילו לציין לטובה את הבטחון שלנו בתהליך ואת העובדה המבורכת שהיא סומכת עלי ואני סומכת עליה.
להפתעתי, בפגישתנו הבאה גלורי היתה אפופת יאוש, כאילו התיישב עליה ענן.
במהלך השיעור היא פלטה כאילו לחישה סתמית כזו:”קשה לי לשאוף עד הסוף”.
ראיתי שקשה לה למלא את הריאות.משהו עוצר אותה, כעין מחסום.
כשניסינו להבין אחרי השיעור מה עומד מאחורי החסימה הזו היא טענה שאין לה שמץ של מושג .
עברנו לפיטפוט חסר משמעות כשלפתע היא מספרת לי על כך שאבא שלה נפטר לפני מספר חדשים כתוצאה מהתקף לב אבל בחייו לא סבל בכלל מבעיות לב אלא מבעיות נשימה. הוא היה ניצול שואה. בהיותו ילד בתקופת השואה לקה בשחפת אותה לא טרחו כלל לרפא וחלק ניכר מהריאות שלו נמק ויצא מכלל שימוש.
במשך כל חייו הבוגרים נעזר במשאפים, במכונות חמצן ובעוד כל מיני אמצעיo תוך שהוא בונה משפחה ועובד לפרנסתו . לפני מספר חדשים לקה בליבו ומת.
בנקודה הזו של הסיפור גלורי פרצה בבכי ושתינו ביחד הבנו פתאום שהיא נושמת כמו אביה ומשתמשת רק בחלק קטנטן מתכולת הריאות שלה בדיוק כמו שהוא נהג לעשות.
מתוך הזדהות עם אבא שלה גלורי לא הרשתה לעצמה מעולם “לקחת אויר” יותר ממנו. ועכשיו כשהיא עמוק-עמוק בתוך האבל שלה עליו ותוך כדי עיבוד הפרידה ממנו, היא מנסה ביחד איתי ללמוד כיצד נושמים נשימות מלאות. הענין לגמרי לא פשוט לה כי ליבה עדיין לא מרשה לה להשלים כבר עתה את הפרידה מאבא שלה האהוב.
התחבקנו בשקט ולא אמרנו מילה נוספת.
בסוף אותו יום התקשרתי לברר איך עובר עליה היום לצד התובנות החדשות שלה. היא סיפרה לי שהבכי נמשך עוד שעות אבל היא מרגישה הרבה יותר חזקה עכשיו.
מאז ועד היום גלורי הולכת ומשכללת יותר ויותר את נשימתה ומכבדת אותה כאילו היתה מראה של נפשה הרגישה.