בן-חור: קם לתחיה

בן-חור ,או כפי שחבריו מכנים אותו, “בנחורצ’יק”, היה בן 9 כשטיפס על עץ גבוה, ניתלה על ענף שנשבר, ורק כשאחיו הציל אותו והוא הובהל לביה’ח, התברר שהטחול שלו התפוצץ.
הוא נותח מיד, כרתו לו את שאריות הטחול ומאז ועד היום (בגיל 49) הוא “מסתדר” בלי טחול.
הרפואה הקונבנציונאלית מתייחסת לנתון הזה בביטול אבל תורות הריפוי המזרחיות ה”אנרגטיות” מתייחסות אל החוסר הזה בגישה שונה.
למרות כל זאת, בן-חור צמח והפך לנער בריא וחסון ששיחק כדורגל בכל הזדמנות. בין משחק למשחק לא הקפיד לתת לעצמו דין וחשבון על התחושות המוזרות שחש.
בשרות הצבאי , כשהתעלף בעת תרומת דם, התברר מימצא די מפתיע – לבחור היה לחץ דם גבוה בלי סיבה נראית לעין. אבל, החיים, כפי שכולנו יודעים, חזקים מכל מימצא, בעיקר חיים צעירים ותוססים ובעיקר כשהסיבות בלתי ניראות לעין.
בן-חור המשיך במהלך חייו כאילו הוא בריא לחלוטין. גם אם נרשמו לו תרופות, הוא לא הקפיד לקחתן.
בינתיים התאהב, התחתן והביא לעולם ילד ראשון. ועדיין, בין משחק כדורגל אחד למישנהו העדיף שלא לתת את הדעת על התחושות וכאבי הראש.
בשנים הבאות העסיקו אותו הפרנסה, הקריירה והמשפחה שהתרחבה. בן-חור זכה בבן נוסף.
בגיל 35 התמוטט בפעם השניה. הפעם התגלתה גם דלקת בכליות בנוסף ללחץ הדם הגבוה והלא-מטופל. הפעם מלאי התרופות גדל, התחושה הכללית השתפרה לאין ערוך והוא שוב קם לתחיה, מסעדות, כדורגל, מסעות לחו”ל, זלילה רווית שומנים ועבודה עתירת מתחים.
הקשבה פנימה אל תוך עצמו? הס מלהזכיר!
ואז ביום בהיר אחד כשהוא בערך בן 38 , היה נדמה לבן-חור שהוא קצת מבולבל בעבודה.
הוא כמובן הסיר דאגה מליבו, הכחיש וחיכה ליום חדש. וכך מידי יום חש יותר ויותר חוסר בטחון בעצמו, בילבול שהלך והתעצם, חוסר שיווי משקל והרבה פחד.
הוא החל לשהות יותר שעות בבית ופחות שעות בעבודה. בלחץ המשפחה פנה לעזרה רפואית.
בדיקות שטחיות העלו כי אין סיבה לבילבול והוא התבקש לנוח.
באותו הלילה התעלף ואיבד את הכרתו לזמן ארוך באופן מדאיג. אמבולנס הבהיל אותו לביה”ח הקרוב ושם אובחן מיד ארוע מוחי קשה (תופעת ריכנברג – פגיעה בגזע המוח). הוא איבד שליטה בגופו , איבד את יכולת הדיבור, ההליכה, האכילה והחל במסע המפרך שנמשך חודשים ארוכים לבנייה מחדש של כל מה שהשתבש.
במהלך האישפוז והשיקום למד שוב ללכת, לדבר, לאכול (גם הוושט קרס) ובעיקר למד לקבל עזרה . החוויה היתה טראומטית. כל משפחתו היתה לצידו וכך גם כל האחים שלו. תמיכה מקיר לקיר, והוא היה זקוק לה. מאדם שתלטן וכוחני הפך לאדם כנוע ומתמסר.
כששיחררו אותו לביתו, כל מה שרצה הוא לחזור לביה”ח המוגן והמיטיב. כל-כך פחד שמא יחזור הארוע על עצמו, כל-כך לא סמך על גופו ועל תחושותיו.
לאט-לאט חזר לחיים כשבאמתחתו שאריות הארוע המוחי, לחץ הדם הגבוה והדלקת בכליות שהפכה כרונית.
כשמלאו לו 42 תוך שהוא מנסה להתייצב עם שעות עבודה נוחות, אותתו לו הכליות שלו שמצבן בכי רע. אי אפשר היה להימלט יוגה תרפיה - בן חורמגזר הדין: דיאליזה שלוש פעמים בשבוע.
יום כן יום לא היה “מבלה” במכון הדיאליזה של בית החולים. במשך חצי יום כל ביקור היתה מכונת הדיאליזה ממלאת את מקומן של הכליות בניקוז נוזלים ופסולת.
בן-חור הוכנס לרשימת המתנה להשתלת כליה, רשימת יאוש כדבריו. כך המתין שלוש שנים כשחייו סובבים סביב רופאים ודיאליזה.
באותם ימים לחשו באזניו כי השתלה פרטית (או פיראטית) בסין או בקפריסין יכולות לקצר משמעותית את משך ההמתנה.
בן-חור פנה לאירגוני תרומות וייסד קרן לטובת המבצע. כספים החלו לזרום והתקווה שוב פרחה.
בין לבין סיפר לו חבר ילדות שלו, שיש לו מורה ליוגה בקבוץ הסוללים שתוכל לעזור.
בן-חור לא ידע מה זה יוגה, איפה נמצא קבוץ הסוללים, ואיזו עזרה הוא מבקש, אבל בלחץ החבר הוא התקשר אלי…
וכך, ביום בהיר אחד מתקשר אלי בחור ושואל אם אני מורה ליוגה. כן, הריני, במה אוכל לעזור ומה שלומך שאלתי. “א נ י ע ל ה פ נ י ם”, היתה התשובה שקבלתי. ואני שואלת אותו בתמימות: למה בחור צעיר מגדיר עצמו על הפנים ? “כ כ ה א נ י מ ר ג י ש” – ענה לי.
טוב, למה לי להתווכח עם אדם זר , קבעתי איתו פגישה.
בן-חור התלבט קשות אם להגיע אלי או לוותר, אבל החבר ממש דחף אותו בכוח.
כשהגיע לשיעור הראשון, ראיתי לפני בחור גבוה, שמנמן , שפוף קימעה, מבט עגום בעיניים, הליכה לא ממש יציבה ושפת גוף שמשדרת חוסר בטחון לאו דוקא פיסי.
באזורים החשופים על ידיו ורגליו היו מודבקים פלסטרים בתפזורת בשל פצעים, שהיה גורם לעצמו מחוסר שקט בשעות הארוכות של הדיאליזה.
כשסיפר לי בקצרה את סיפורו, הייתי בהלם והשתדלתי מאד להסתיר זאת מפניו. הוא בעצם לא ידע למה הוא מצפה ממני וגם אני נזקקתי לזמן כדי לאסוף את המחשבות. האינטואיציה שלי
התעקשה לשדר לי מסר ברור: ביחד נמצא את הדרך לחזק אותו לקראת ההשתלה ויהי מה!

התחלנו לבחון את הנשימה שלו בשכיבה על הגב. כמו שהוא הגדיר את מצבו הכללי “על הפנים” כך בדיוק התנהלה הנשימה שלו. במשך מספר שיעורים עבדנו רק על הסדרת הנשימה ועל הכנה לתנוחות יוגה פשוטות. לאט אבל בעיקביות החל בן-חור להפנים את הנשימות המלאות, את השימוש באף בלבד ואת היכולת לצרף תנועה של הגוף לנשימה. צירפנו גם דמיון מודרך לתנועה ולנשימה, שפה שהיתה זרה לו לחלוטין אבל בקלות נשאב אליה, בשל הדמיון הפנימי העשיר שלו והיכולת שלו לצייר בצבעי שמן לוהטים.
בשלב הזה, בן-חור היה כבר מוכן לתרגל יום-יום למשך חצי שעה בביתו. את שיעורי הבית שרשמתי לו היה עליו לבצע בנאמנות כאילו היו מירשם לתרופה מצילת חיים. כזה היה ההסכם שלנו.
החיוך חזר לפניו של הבחור. כשהחבר’ה בבית הקפה השכונתי שאלו אותו מה בדיוק הוא עושה אצלי השיב: אני מתרגל התעמלות אירובית על השטיח. בסדר, לא התווכחתי איתו.
בין לבין הכנסתי בו שינוי בהתיחסות אל התזונה שלו. הדיאטנית בדיאליזה הכינה לו רשימת איסורים.
אבל מה רצוי לאכול?
הצגתי לפניו את המזווה שלי במטבח – עשינו היכרות עם אורז מלא, קינואה, מאש, שמן זית עשוי בכבישה קרה, טחינה משומשום מלא, לחם חי דל קלוריות, ריבת פרי ללא סוכר ועוד ועוד. בלי הרבה מאמץ בן-חור שינה את הרכב הארוחות שלו מאוכל רב קלוריות ודל באנרגיה לתזונה בריאה ואפילו מרזה.

יוגה תרפיה - בן חורכוח החיים התעורר בו יותר ויותר כשהתחלנו לבצע תנוחות יוגה בעמידה.
המכשול הגדול היה הפחד שלו לאבד שיווי משקל. ביקשתי שילך כל יום לאורך חוף הים לא יותר מ-200 מ’. בשבועות הבאים הגדלנו את הטווח ל-500 מ’. בסוף כל צעדה כזו היה עליו לבצע סט של נשימות נחיריים מתחלפות וכפיפות לפנים (ראש-ברכיים).
במשך הזמן הוא התקדם להליכה של 2 ק’מ וביצע מספר מחזורים רב יותר של נשימת נחיריים מתחלפת בתום כל קילומטר בליווי תנוחות עמידה מורכבות יותר.
הבושה שחש בכל פעם שעוברים ושבים הביטו בו בתמיהה, הלכה ונעלמה. דיברנו ארוכות על ההתייחסות שלו אל עצמו כאל אדם חולה או בריא, ועבדנו בכל שיעור בעזרת הרפיה ודמיון מודרך, על התיידדות עם המחלה, בתקווה לבריאות מחודשת. אפילו הבנו מה השיעור שהביאה איתה המחלה.
כשהרגשנו שאנחנו כבר בדרך הנכונה לקראת ההשתלה, צצה לה בעיה בכבד, וההשתלה בסין נדחתה במספר חודשים. במקום לשקוע בייאוש, הבנו שקיבלנו זמן איכות של מספר חודשים נוספים לחיזוק הגוף והנפש לקראת הפרוייקט (אולי הוא עדיין לא מרגיש בשל להיות בריא…).
במוצאי אחת השבתות, כעבור מספר חודשים, הקשבתי להודעה בטלפון הנייד שלי. זו היתה הודעה מאשתו של בן-חור, על כי נמצאה תורמת ישראלית בת 40 שנפטרה ממחלת לב, ובעלה תרם את איבריה הבריאים. הכליה שלה התאימה ובן-חור הוזעק לבית חולים במרכז הארץ להשתלה דחופה.
וואו כמה התרגשתי!

ההשתלה עברה בהצלחה, ובכל פעם ששוחחתי עם אשתו, היא ציינה בהתפעלות “הוא כל הזמן עושה תרגילי נשימה, הוא נושם נפלא!”
כשהצלחנו לדבר, אחרי מספר ימים, בן-חור אכן סיפר, שהנשימות הצילו אותו ונתנו לו המון כוח להשתקם מהניתוח. כמו כן, חזר ושחזר, לדבריו, את המנטרות החיוביות שנהגתי לשנן באוזניו בעת ההרפייה, בתום כל שיעור.
השיקום היה מהיר ומופלא לכל הדיעות.

בתחילת דרכנו, כשהייתי חוזרת באוזניו על המנטרה “בריא, שמח ושופע אהבה” היה פוקח עיניים גדולות באמצע ההרפייה ומסרב להפנים את המלל הזה. כאילו משהו בו סירב להתמסר למלים.
עכשיו, רצות לו המלים במוח בלי שום חסימה, ברוך השם. כמה פיללנו למצב הזה, סמכנו על האופטימיות, סמכנו על הגוף, סמכנו על התנהלות היקום – והנה זה בא.
בן-חור חזר מההשתלה הביתה, ורק כעבור מספר שבועות חזרנו לתרגל יוגה, בזהירות ובתשומת לב. הוא כבר מומחה גדול בהקשבה לגוף שלו ולתחושותיו.
מאז אנחנו נפגשים פעם בשבוע, לשיעור פרטני, ומתקדמים באיטיות אך בנחישות לקראת חיים בריאים – והיוגה מלווה את ההתחלה החדשה.