יניב מת מפחד למות

יוגה עמידת ראשיניב הוא בחור בן 26 בעל חזות בריאה ונאה ולכן מפתיע לגלות שעד גיל 24 חי יניב בפחד מתמיד.

הוא זוכר עצמו כילד קטן בוכה ומתלונן בפני הוריו על ש”חסרות לו נשימות” לדבריו. על תחושת חנק עד כדי היסטריה.

בבית הספר היסודי, היה יניב ספורטאי מצטיין אך רק מעטים ידעו על הפחדים שליוו את העיסוק שלו בספורט. רופאי ילדים שבדקו אותו טענו חזור וטעון כי אין לו שום בעיה ואם תתקוף אותו תחושת חנק, רצוי שיהיה מצויד תמיד במשאף.

יניב זוכר שנהג להניח משאפים בכל פינה. בבית, בילקוט, בתרמילים בטיולים השנתיים וגם… בתרמיל הצבאי. הוא שירת שירות קרבי בצה”ל ויותר מהאויב הפחידה אותו המחשבה על חוסר האוויר, קוצר הנשימה ותחושת החנק. אחרי השירות הצבאי, נסע לטייל בגואה שבהודו, ובתרמילו כמובן משאף.

בגואה חווה מדיטציות ותרגולי יוגה והייתה לו תחושה שאולי שם טמון השקט אליו הוא שואף.

כשחזר ארצה, לפני כשנתיים, הצטרף לחוג יוגה ושם הכרתי אותו.
על אחד מקירות האולם מוצבת מראה ודרכה ראיתי חמד של בחור, גוף גמיש, תנועות יפות, אבל משהו בשפת הגוף שלו שידר לי דיס-הרמוניה חזקה, חלל החזה שלו היה צר מדי, הכתפיים היו מעט שחוחות והצוואר והגב העליון – מכווצים.

במשך השיעור הצצתי בו מדי פעם והופתעתי מהצורה המוזרה בה ביצע את תנוחות היוגה ואת הנשימות. משהו בו זעק מצוקה. בסוף השיעור, אחרי שהמורה שלנו ניפרד מאתנו, ניגשתי אל יניב, אמרתי לו שיש לי בנים בגילו ושלא יתבייש ממני ובקשתי שישכב על הגב ויראה לי איך הוא נושם. יניב היה קצת נבוך אבל הגישה הישירה שלי הכניעה אותו. הוא שכב על הגב והתחיל להתנצל: “יש לי בעיות נשימה מאז שנולדתי, אני חי עם קוצר נשימה כרוני מאז שאני זוכר את עצמי” וכו’ וכו’. השתקתי אותו וביקשתי שישאף עמוק.
יניב ניסה לשאוף עמוק אבל הצליח בקושי לקחת שמינית שאיפה מכיוון שכל החזה שלו, כולל הסרעפת, כולל הבטן – הכל התכווץ לקראת השאיפה. לאוויר לא היה לאן להיכנס, נחסמה בפניו הדרך. ובנשיפה, התבצעה הפעולה ההפוכה: החזה התרחב, הסרעפת ירדה והבטן התרחבה.
מיד אמרתי לו: “אין לך שום בעיות נשימה. אתה פשוט נושם הפוך!”.

הנחתי יד על ביטנו ולימדתי אותו במשך שתי דקות לנשוף באופן אקטיבי, תוך כדי כיווץ הבטן. פיסיולוגית, קל יותר לשלוט בנשיפה מאשר בשאיפה בגלל השימוש בשרירים הרצוניים שבין הצלעות, על מנת להוציא אוויר מן הריאות. עבודת השרירים הזו הינה בעלת עוצמה רבה יותר מזו המשמשת לשאיפת האוויר פנימה, לכן התחלנו את התרגול דווקא מנשיפה. השאיפה כבר התרחשה מאליה.

נפרדתי מיניב כעבור 3 דקות בלי שאני יודעת אפילו את שמו, אלא רק שהוא אמור, לפי בקשתי , לתרגל נשיפות כל השבוע ולספר לי בפגישה הבאה שלנו מה קורה לו. חלף שבוע, ובתחילת המפגש הבא שלנו בחוג ליוגה, ניגש אלי יניב בראש מורכן עם שתי כפות ידיים צמודות לחזהו (תנוחת תודה הודית, אותה למד כנראה בגואה) ואמר לי: “אני לא יודע מי שלח אותך אלי, אבל הצלת את החיים שלי ותודה גם מאימא שלי ומהחברה שלי”. שנינו בכינו. שנים של סבל, שנים של ביקורים אצל רופאים, שנים של חיים בצל הפחד להיחנק מחוסר אוויר ובשתי דקות נפתרה הבעיה!

היום, שנתיים אחרי, כשביקשתי ממנו רשות לספר את הסיפור שלנו במסגרת העבודה שאני מגישה, הוא משחזר בעיניים לחות את השחרור מהפחד (לא רציתי להיכנס איתו לקטע הפסיכולוגי – מדוע היה זקוק לקשיי הנשימה הללו ומה שירת אצלו הפחד הזה להיחנק מחוסר אוויר, מכיוון שאין לי שום יכולת מקצועית לנתח זאת איתו) “זה היה כמו פיצוץ בריאות, הכמויות האלה של האוויר שהתחלתי לנשום. הייתי צריך להירגע ולעצור את השאיפות כדי להרגיע את המוח, הלב, והריאות. עד שמצאתי את המינון הנכון. חמצן החל להגיע אל קצות הגוף שלי”, וגם, הוא מוסיף במבוכה, “אל הקצה ההוא… הביצועים המיניים שלי ממש השתפרו”, אפילו הקרקפת שכבר התחילה להקריח בגיל 23, התמלאה שיער.

לדבריו, החוויה החזקה של זרמי החמצן אל המוח, אל הריאות ואל כל קצות הגוף, העניקה לו עוצמה פיסית ונפשית שלא ידעיוגה תרפיה כמותה מעולם.

בגיל 23, כשהיה בהודו ועסק במדיטציה, ניצת אצלו, לדבריו, איזשהו ניצוץ בנשמה. אבל עד שהתחיל לנשום נכון, הניצוץ הזה כל הזמן כבה, והוא חיפש דרך להצית אותו מחדש. הנשימה נתנה לו את הדלק לניצוץ הזה. יניב מספר גם על רוגע ושקט שהחל לחוות, על התחברות אל עצמו, אל האמת שלו בהרמוניה מלאה ובלי הפרעה של עוצמות הפחד הנוראי שליווה את חייו, הפחד להיחנק, למות מחוסר אוויר.

יניב מרגיש כי הרווח הנפשי והגופני התעצם עוד יותר ע”י נשימה חופשית המתואמת עם תנוחות היוגה. הענקת תשומת לב מרבית לנשימה, שהיא מושא כל-כך פשוט להתייחסות, תמיד קיימת, בלי צורה, בלי צבע וקשורה כל-כך חזק לגוף ולתודעה, פתחה לו את הדרך לאחדות, להרמוניה ולאותה הארה שאליה כל-כך שאף.