נעתקה נשימתה

שוש היא אישה גדולה תרתי משמע, מותיקות עמק יזרעאל, אישה ששילבה בחייה עבודה חקלאית עם מקצוע אקדמאי ומעורבות חברתית בקהילה.
במשך שנים רבות גררה איתה את מחלת הסוכרת וכשהלכה ראייתה ונחלשה כתוצאה מן המחלה, בחרה לגשת לניתוח בשתי עיניה, ניתוח שהותיר אותה למרבית האסון עיוורת לחלוטין.
העיוורון לא הכניע את שוש, היא המשיכה להיות פעילה ככל יכולתה ו"סייע בידה" בעלה שאכן תמיד אוחז בידה בנאמנות.
בחלוף כמה שנים הרגישה שוש שהנשימה שלה כבדה ורדודה, שהשינה שלה מלווה ביקיצות מרובות עם תחושה איומה של חנק ושכוחה הפיסי הולך ואוזל.
הבדיקות הרפואיות לא הראו כל בעיה. כשהביעה את דאגתה בפני אחת משכנותיה היפנתה אותה השכנה אלי.
כשפגשתי לראשונה את שוש בביתה ראיתי לפני אישה יפה על אף גילה המתקדם, אישה דעתנית ואופטימית.
היא כמובן לא ראתה אותי ולכן במשך כל התירגול בשכיבה על השטיח ליויתי את ההנחיות שלי במגע יד.
עבדתי איתה על נשימות בטן, על חיבור בין תנועות פשוטות לנשימות ולאט-לאט התחוורה לנגד עיני הסיבה לקוצר הנשימה שלה, לעייפות, ליקיצות הליליות ולחולשה. כמו אסימון שנופל, כמו שלט ענק ומואר הופיע לי באינטואיציה הביטוי : " נעתקה נשימתה".
לפתע היה לי ברור המהלך הלכאורה ציורי שעברה הנשימה שלה מרגע העיוורון הפתאומי שנכפה עליה.
כל צעד שלה, כל פניה של הגוף, כל התכוונות שלה לעשייה כלשהי נעצרו לפני הביצוע בשל מבוכת העיוורון.
החשש שלה מחללים בלתי מוכרים, מהליכה בשבילים בכפר בהם רבות המהמורות, הפחד משטיפת כלים עדינים, מבישול, משיחות עם אנשים לא מוכרים מבלי לראות הבעות פנים, כל אלו היו מלווים בעצירת נשימה קלה, במבוכה, בפחד, בחששות.
וכך במשך הזמן, גם אם שוש היתה ועודנה אישה חיובית, חייכנית ואופטימית, הנשימה שלה הגיבה במקומה על התהליך.
מרגע שהבנתי זאת ידעתי בליבי שאנחנו בדרך הנכונה.
עבדנו פעם בשבוע למשך כמה חדשים, שיכללנו את נשימות הבטן והפכנו אותן לנשימות יוגה מלאות, הוספנו פיתולים בשכיבה עם נשימות מותאמות וריכוז בעמוד השידרה כאילו הוא נושם (עזרתי לה לרדת ולשכב על השטיח בסלון מה שלא עשתה לדבריה שנים רבות) , הרחבנו את הריאות שלה שהצטמקו קימעה (ואז גם נזכרה בחיוך שבצעירותה נהגה לנגן במפוחית והיתה לה תכולת ריאות מדהימה ), "סחטנו" את עמוד השידרה כדי שיגיב לכמויות החמצן והאנרגיה האדירות ששאפה פתאום ושיזרים את האנרגיה הזו לכל הצ'קרות, שיפרנו את תנועת המיפרקים ש"החלידו" בשל ישיבתה הממושכת על הכורסה החביבה עליה והעזנו אפילו לחזק את הרגליים ואת היציבה בתנוחות עמידה במרכז החדר כשאני תומכת בה בעדינות ובאהבה.
לאט-לאט חזרה שוש לצעוד בשבילים של הכפר כשבעלב לצידה . כל שבוכ קבענו אתגר חדש להליכה מרוחקת יותר. את ההליכה ליוותה שוש בנשימות קצובות ועמדה באתגרים בגאון.
באחד הבקרים כשהגעתי אליה קבלה את פני בצהלה: מינה את לא תאמיני ! קרה לי נס! נפתחו לי הנחיריים! אני נושמת בחופשיות! לא התעוררתי אפילו פעם אחת הלילה!
לי היה ברור מעבר לכל ספק שאין לה בנחיריים שום חסימה שגורמת לה לתחושת חנק בלילות אבל חיכיתי בסבלנות שהיא תגיע בעצמה אל ההכרה הזו.
מאז שוש מתרגלת מידי יום נשימת נחיריים מתחלפת, נשימת יוגה מלאה ואודג'י (נשימה גרונית לוחשת). היא חזרה לצעוד עם בעלה, לשחות בבריכה של המושב ולהתעמל בחוג ההתעמלות בו השתתפה בעבר.
לאחרונה נפרדנו בהתרגשות ואני כבר מתגעגעת אליה כי כמידת הכח שהיא ספגה ממני כך ספגתי אני ממנה.