סיפור לידה מתחיל בהריון

שיווי משקל בהריוןכלנית אדומה וזוהרת על מצע ירוק רענן
(סיפורה של לידת בית עטופת אהבה ותמיכה)

את הסיפור סיפרה לי תלמידה שלי ממש מתוך הלמות ליבה והסיפור מובא פה ברשותה ובהסכמתה , אם כי בעילום שמה, לטובת נשים שנמצאות במסע דומה , או אחר…

סיפור לידה מתחיל בהריון… ההריון שלי היה לא מתוכנן ולא במסגרת זוגית. מהר מאד הבנתי שאני בסיפור הזה או לבד (לפחות מהבחינה הזוגית) או בכלל לא.
הלכתי לרופא לוודא את הבדיקה הביתית וראיתי כתם קטן פועם בתוך חושך גדול וידעתי שאין לי כל כוונה להפסיק את פעימת הלב הזה הזעיר,האמיץ והעיקש בתוך החשכה.
הרופא חישב לי את זמן הלידה, 23 בפברואר . עצמתי את עיני, מנסה להעלות את העונה בתודעתי ואמרתי לעצמי ולו: זה אומר שהיא תוולד בשיא פריחת הכלניות…
קיבלתי את רשימת הבדיקות והלכתי הביתה לעכל.
ההריון התקדם לו. מבחינה גופנית, אחרי שוך העייפות הגדולה של החודשים הראשונים, מעולם לא הרגשתי בריאה ומלאת חיות יותר, נהניתי מאד מהגוף שלי ומיופיו ההריוני.
העתיד בתור אם חד הורית היה מפחיד מאד ובלתי ידוע אך בורכתי בחיי במעגל חברות-אחיות תומך חם ומזין ונעזרתי בו רבות, מה עוד ששתיים מחברותי היו בהריון באותה תקופה כמוני, גם הן בהריונן הראשון, כך שהיה לי הרבה מקום לביטוי, שיתוף ומשען. גם המשפחה תמכה מאד והבטיחה גב רחב ובטוח.
התחלתי להתכונן. אני באה מתחום רפואה טבעית וראיית עולם מאמינה והוליסטית. הנושא של ריפוי הנשיות והחיבור לגוף, לרצון ולאדמה , מנחה אותי בדרכי. מתוך כך היה לי ברור שאני רוצה ללדת לידת בית שבה אוכל לממש את רצונותי בתוך תהליך הלידה ולהיות בסביבה שמכבדת את התהליך שאני עוברת ואת הבחירות שלי בתוכו.
ההתכוננות שלי כללה קבלה ושיתוף בתהליכים הנפשיים המטלטלים שעברו עלי, חיבור רוחני לתהליך ההריון הלידה והאימהות, חיזוק האמונה שלי באינטיליגנציה של הגוף וביכולת שלו ושל עוצמותי הפנימיות, קריאת ספרים וכמובן השתתפות בשיעור יוגה לנשים הרות אצל מינה. יוגה והריון
ההחלטה על לידת בית היתה קלה בשבילי וברורה וחיכיתי רק לראות שכל הבדיקות תקינות. לסביבה היה יותר קשה, במיוחד להורים שדאגו מאד.
העמידה בלחצים של הסביבה היתה לא פשוטה אבל גרמה לי להתעקש על מה שאני יודעת ומאמינה בו ולהעמיק את האמונה הזו ואת הקשב שלי לעצמי. הייתי נחושה באמון שנתתי בגוף שלי וביכולת שלו ללדת, באמונה בתעצומות הנפש ובכוחות שלי שיעמדו לי ובטחתי בה’, במלאכת הבריאה ובנוכחות המגינה של ההשגחה. לידה = ליד ה’ !!!
בהריון אשה ממלאת תפקיד של קדושה ובלידה שערי שמים פתוחים.
במשך ההריון פיתחתי ציפייה נרגשת לחוות את הלידה ואת הקרבה הזו, זה עזר לי להכיל את הפחד מהלידה והבלתי נודע.
שיעורי היוגה נתנו לי את הבטחון שבהתכוננות והתחברות לגוף. הרגלתי ואימנתי את הגוף שלי לנשום מתוך הרפייה וריכוז לבטן הזו המשונה שיש לה חיים ותחושות משלה…גם לאימון השרירים היה ערך רב ולהקלה במיחושי ההריון.
החלטתי גם על שתי חברות, אחיות ליבי, שילוו אותי ויהיו איתי בלידה.
הזמן עבר וכלניות ראשונות כבר נראו בוהקות אדום על גבי ירוק.
יום שלישי, יום לפני הלידה היה רצוף סימנים…
בבוקר ביקרתי אצל אחת מחברותי ההרות שהיתה אמורה ללדת שבועיים אחרי והקדימה. הייתי איתה במשך שעתיים בצירים עד שהמיילדת הגיעה (לידת בית ואותה מיילדת!) . ראיתי שאני יכולה להכיל את הכאב שלה ללא בהלה וזה הרגיע אותי ונתן לי הרגשה שאני מוכנה.
אחה”צ זוג חברים לקחו אותי לתה ועוגיות בטבע וראה זה פלא – האתר הנבחר היה שדה כלניות בשיא תפרחתו, מרבד של אדום סגול ולבן.
בערב הלכתי לשיעור יוגה אחרון ולא יכולתי להזיז את עצמי לעשות את התרגילים. כל הגוף הרגיש כבד והחיבורים רכים ולא מחזיקים. כל תנועה לוותה במאמץ אדיר.
שכבתי לי ונשמתי, מקשיבה לשיעור ופתאם, בלי קשר לדבר מסביב עלתה בי קריאה , ממש זעקה נואשת לאמא – א מ א !!!! תחזיקי אותי!! תעטפי אותי!! איפה אמא שלי?!? ובכיתי את הקריאה הזו ואת הילדה הזו שבי רגע לפני שהיא נהיית אמא בעצמה…
הדמעות זולגות לתוך אוזני (ככה זה כששוכבים על הגב ובוכים) ובתוכי הידיעה שאם אני קוראת לאמא זה אומר שהנה באה הלידה.
נפרדתי מחברותי לחוג, מעגל הנשים שליווה אותי כל משך ההריון ,המנוסות מביטות בי , סוקרות באהבה את פני האפרסק הבשל שלי וכבר מאחלות לי לידה קלה כי זה ממש או-טו-טו.
באותו לילה היו לי התכווצויות לא סדירות . נשארתי ערה, מרגישה את השקט מתחיל לרדת עלי.
לפנות בוקר הגוף נרגע והלכתי לישון.
יוגה - תנוחות הפוכות בהריוןיום רביעי ואני כבר מחליטה לא לצאת יותר מהבית. הכל מוכן ומסודר בארון – דברים ללידת בית, דברים לתינוקת. הבית נקי. בצהריים חבר מביא לי צינור שהיה חסר למקרה שארצה בריכת מים ומשלוח מזוגתו, אחותי היקרה – זר ענק של כלניות….
אני מתחילה להרגיש את כל ההויה שלי שוקעת פנימה, שוקטת וכבדה.
מיחושים ראשונים עוברים בי ואני מתקשרת לרינת – חברת ילדות ואחות ליבי, עדיין לא בטוחה שאלה צירים אמיתיים וזוהי אכן הלידה. היא כמובן באה בכל זאת ואנחנו יוצאות לטיול ערבית, השמש יורדת (אחה”צ) וצירים ראשונים ברורים וקבועים עוצרים את צעדי מדי פעם. אנחנו חוזרות הביתה ואני עדיין בתנועה, מעבירה את הצירים בתנועות מעגליות של האגן ונשימות…
עם הערב היורד אני כבר מתקפלת עם כל ציר ונהיה מאתגר יותר ויותר לנשום לתוכו, אני מתחילה להוציא קולות והצירים פתאם נהיים צפופים יותר. אני מרימה את מבטי לרגע לחלון ורואה את הלבנה המלאה עולה בשמיים – כל כך עגולה ומלאה ואני אומרת לה – תקראי לה החוצה, לילדת הירח שלי, הנה היא באה, הנה היא יורדת בעודך עולה.
רינת קולטת שכבר כמעט אין מנוחה בין ציר לציר ואנחנו מתקשרות למיילדת ולגל. אני מדברת עם המיילדת (אחרי לילה לבן משלה בלידה של מיקה) ואחרי שאני מצליחה להעיר אותה היא משתכנעת שזה הזמן לצאת מהמיטה אלי…
כשהיא מגיעה היא בודקת אותי, מסתכלת עלי ואומרת לי : פתיחה של שש, את מתקדמת לגמרי לקראת לידה. אני בוכה בהקלה שאומנם אלה צירי לידה מלאים ומבשרים כי הלידה קרובה-קרובה.
קבלתי את עצתה להיכנס למקלחת ולהשתמש במים החמים מה שבאמת מאד עוזר. בינתיים גל מגיעה – אחות, אהובה, מורה, דולה מנוסה ואם לשניים. אני מוכנה לקבל רק את המגע שלה בעיסוי ואני יוצאת מהמים אל החיבוק הבטוח והשמח שלה.
עם כל ציר אני שוקעת עמוק יותר פנימה, מוציאה קולות וחשה את המתרחש סביבי ברובד ער אבל מאד שטחי, אני חשה את היד המונחת בתחתית בטני ולשם אני נושמת אבל הדמות שמאחורי היד איננה חשובה, רק הגוף שלי והנשימה והקצב של הצירים. מנוחה, עבודה, מנוחה, עבודה.
אני מרגישה את היד של גל מעסה את גבי ואת הגוף של רינת עליו אני ניתלית עם כל ציר , אבל אני כולי בתוך עצמי וכולי בתוך כל ציר כאילו הוא הדבר היחיד שקיים. אני מרגישה שאני נשאבת לתוך התהליך. אני לא רוצה שידברו אלי, לא רוצה מוסיקה, לא רוצה שישאלו אותי שאלות – רק חשך ושקט ושיחזיקו אותי וייתנו לי להיות החיה היולדת שאני.
המלוות שלי היו נהדרות , הן הרגישו אותי במדויק ורק הזכירו לי לצעוק, לנשום ולאן לנשום .מדי פעם ציינו איזו נהדרת אני ואיך אני מתקדמת נפלא. יוגה - תנוחת פיתול בהריון
כך מעמיק לו הלילה וסדקים ראשונים מופיעים בבטחון שלי, הצירים מתעצמים וכבר אינני יכולה לעמוד. הצירים תכופים מאד ואני מקבלת תחושה ש”משהו לא בסדר” וש”זה לעולם לא יצא החוצה” החברות והמיילדת נהדרות ומבטיחות לי שזה בגלל שאנחנו כבר בסוף.
אני לא ממש שומעת אותן אבל אכן הצורך ללחוץ משתלט עלי וכל מה שאני יכולה לעשות זה לעמוד בעמידת 4, עם המצח בתוך המזרון ולהיטלטל בצירי הלחץ. גל מנסה להציע לי להחליף תנוחה ולהישכב כדי שאוכל לנוח ואני לא רוצה כי אני פוחדת שלא אצליח להתרומם שוב. ידייה אוחזות בי ואני נשענת אחורה לתוך החיבוק שלה. הבטן שלה לגב שלי.
הלחץ שבתוך האגן שלי והצרך להוציא את “הדבר הזה” מתוכי יותר חזקים מהצירים והייאוש, המיילדת רואה כבר את הראש ואני מאמינה לה אבל לא קולטת.
פתאום רינת זורחת ואומרת לי – אחותי יש לך בלונדה! תושיטי יד ! אני מושיטה יד ומרגישה את הראש מכותר ועדיין לא ממש קולטת כי זה לא משנה – אני ללא חזור, אחוזה בתוך הצירים, נתונה לגלים האלה של ציר ועוד ציר ועוד ציר, למערבולת שלוקחת רק יותר מהר ועמוק לתןך המקור.
גל אוחזת בברכי ועוד ציר…ועוד ציר… ואז רק עוד אחד… ובום!!! “הדבר הזה” נהיה בחלקיק שנייה שאין לה כל מדידה לילדה שלי, לייצור המושלם, הזעיר והלח שאני מחבקת אל חזי וכל המלאות והלחץ הופכים להקלה גדולה מאד מאד…
אני בוכה מהתרגשות והקלה ונשענת אחורה להתבונן בבת שלי היפה שמתחילה בחרחורים קטנים ומתוקים לנשום את נשימותיה הראשונות. ללא בכי ובלי להתנתק ממני לשנייה. נשימה, חיים.
היא פוקחת עיניים ומתבוננת בי ואני רואה את העומק של הנשמה, את האין-סוף שממנו הגיעה לפני שעיניה וחושיה מתמקדים בעולם הזה.
באותה תנוחה וללא טילטולים היא יונקת לראשונה מה שגורם לי להתכווצות מיידית (פתאם התעצבנתי – הרי סיימנו, מה זה עכשיו עוד כאב?) ועם עוד לחיצה לפליטת השלייה.
מפה מתחיל המסע המופלא של האימהות ואותם ימים ראשונים של פליאה, התאהבות, אופוריה, קושי, תשישות, התקפי בכי ולמידה אין סופית.
מור היום בת שנתיים ואין לתאר את החיוך שעולה על פני כשאני רואה את הכלנית האדומה הראשונה של החורף בוהקת אלי, אדום זוהר על ירוק רענן.