אולגה בת ה-80 היא קיבוצניקית בעמק יזרעאל שהצטרפה לקבוצת היוגה שלי "בסב-יום" במזרע. היא הגיעה עם קוצר נשימה, מתח בשכמות, חסימה רגשית בולטת, יובש כרוני בעיניים ואי-שביעות רצון כללית מחייה, מלווה בחרדה מפני ההזדקנות. אחרי חודשים של תרגול נשימות, אולגה החלה לחייך. לחייה 
קיבלו צבע "חי" (CO2 התפנה מתאי העור שלה, זרימת הדם שלה גברה וחומרי הזנה הגיעו אל העור כמו אל כל רקמה בגוף). היא דיווחה שהלילות שלה שקטים יותר והיא מצליחה לישון ברצף כמה וכמה שעות. טיפות העיניים, בהן השתמשה תדיר כדי להילחם ביובש הנוראי ממנו סבלה, הושלכו לפח, תרגילי העיניים בליווי נשימות החזירו את הלחות והחיות לעיניה – תרתי משמע.
(העיניים הן ראי הנשמה. קשישים לא אוהבים לראות פרטי-פרטים…)
אולגה דיווחה גם שהחיים בחברת בן-זוגה, אתו עברה לגור אחרי שהתאלמנה, החלו להראות אופטימיים וחיוביים יותר. במשך הזמן, כשלמדה לצפות בשקט בנשימתה, להתרחק מדאגות היום-יום ולהגיע להרפיה עמוקה באמצעות נשימות ארוכות (בעיקר נשיפות ארוכות). בליווי דמיון מודרך שלי, סיפרה בהתרגשות רבה על חזיונות נעימים אליהם התחברה.
באחד מתרגולי הנשימה וההרפיה, היא חזרה בדמיונה אל שנות ילדותה, אל חוויה שגרמה לה אושר עילאי ובעיקר ביטחון ללא סייג. וכך סיפרה: "בילדותי בארגנטינה, נהגנו לצאת כל יום ראשון לבריכת השחייה שבבואנוס איירס.
סביב הבריכות היו כרי דשא רחבים ואנו נהגנו להתרחץ בבריכה ולערוך פיקניק על הדשא. פתאום, תוך כדי הנשימות העמוקות וההרפיה, הרחתי את ריח לביבות התרד שאימא שלי נהגה להכין לפיקניקים הללו. ראיתי את אימא שלי מרימה את שולי שמלתה וטובלת רגליה בבריכה וחזרתי לתחושה המופלאה של ילדה מוגנת ומאושרת ששום-דבר בעולם לא מאיים עליה ולא מטריד את נפשה. זה היה לי כל-כך טוב!!!".
כל שבוע בתום שעה של תרגול, כשנכנסנו להרפיה, תוך כדי נשימות ארוכות, סיפרה לי על תחושות העונג שממלאות אותה כל פעם מחדש.
אין ספק שבעזרת היוגה הנשימה חזרה אולגה לחוות תחושות אושר ונועם, למרות הזיקנה ואולי בזכותה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חלפו 6 שנים מאז כתיבת השורות הנ"ל, בינתיים אולגה חוותה לפני שנתיים אירוע מוחי בגינו איבדה את שיווי המשקל שלה והפסיקה להגיע לשיעורי היוגה.
מידי פעם שלחנו דרישת שלום זו לזו אבל היה קשה לשוחח איתה ממש כי יכולת הדיבור שלה נפגמה.
השבוע, נגשה אליי חברה קרובה שלה ומסרה לי שאולגה נפטרה. אחזתי את שתי ידיי על ליבי והבעתי צער עמוק. הרגשתי כאילו אבדה לי בת משפחה. החברה סיפרה שאולגה הייתה מחוסרת הכרה מספר ימים לפני מותה אבל בימים האחרונים של השפיות לפני שההכרה נדדה, דיברה פתאום ללא הרף על מינה ועל היוגה שעשו לה את הזקנה למעונגת וזה הזיכרון שמלווה אותה בימיה האחרונים…
יוגה ונשימה