מקיצוניות של כאב לקיצוניות של עונג

את עדי ילדתי בזעקות שבר של חיה פצועה ואת נגה בשאגות עצומות של אריה. נשמע לא הוגן אבל בעצם שתיהן חלק מלידתה של ילדה אחרת, אמא שלהן, ולכן חלקים בלתי נפרדים מאותה הלידה.
וכך זה קרה.
הבשורה הגיעה, איך לא, אצל מינה. באותו יום מינה ביקשה שנעביר את השיעור הפרטי השבועי שלנו באופן חד פעמי לשעת בוקר כי בעלה מתכנן לה ארוחה במסעדה בערב. היה משהו מיוחד וחגיגי בשיעור פרטי על הבוקר בלי למהר לשום מקום. את ההרפיה בסוף השיעור כבר היה לי קשה לעשות בשכיבה ולכן מינה נתנה לי את "כרית הכבוד" שלה, הכרית עליה היא יושבת במדיטציות שלה.
בדמיון מודרך היא שלחה אותי למחוזות רחוקים… ישבתי על שפת נחל ובהיתי במים השקופים שזורמים להם בנחת. על המים נישא לו עלה, משייט על המים בשלווה, באדישות ואני מביטה בו, בשוויון נפש מוחלט, בשקט, כך אני מביטה גם בענף שהמים נושאים, סוחפים הלאה. אני מביטה בענף בנחת עד שהוא נעלם. מינה מתארת ואני חשה… וכך סוחפים להם המים הזורמים את העלים והענפים ללא שליטה, ללא החזקה, ללא היאחזות בכלום…
ופתאום… הרגשתי שמתחילים לזרום בי מי השפיר… אוי, נבהלתי, מה עם "כרית הכבוד"? אני מרטיבה למינה את הכרית שלה… לא, לא יכול להיות. זהו כנראה הדמיון שלי שחש את זרזיף המים של הנחל. התעלמתי.
נפרדתי ממינה בחיבוק חם, היא איחלה לי שקט והקשבה פנימה, ביקשה שלא אצור קשר עם המשרד כהרגלי ואמשוך את התחושות הנעימות ביני לבין עצמי, ביני לבין הקטנה, איתי לאורך כל היום.
כשהגעתי הביתה בנסיעה קצרה, כבר היה ברור לי מה קורה. התקשרתי לנדב וביקשתי שיחזור הביתה כי ירדו לי המים. כעבור מספר שעות כבר הייתי מאושפזת בלניאדו וחיכיתי לצירים שיבואו. אבל לגוף חוקיות משלו…
משבוששו הצירים חזר נדב הביתה אל הבנות, רחץ, האכיל, השכיב אותן לישון והשאירן בידיה הנאמנות של אמא שלי.
באחת-עשרה בלילה התחילו צירים ואני במחלקת יולדות הישנונית של לניאדו, בחדר צפוף עם עוד 3 יולדות שזקוקות כמובן למנוחה ולשקט, מנסה למצוא דרכים יצירתיות איך לשרוד את הצירים. עמידת שש על המיטה ונענועי אגן, לחשושים בזמן הציר, מנוחות בין ציר לציר עם ישבן על העקבים, המיטה קצת חורקת והשכנות שלי לחדר חורפות.
באיזשהו שלב יצאתי למסדרון. אמצע הלילה, אני ועוד יולדת בהריון ראשון שלה מסתובבות הלוך וחזור במסדרון של המחלקה, מידי פעם חולפות אחת מול השניה, חיוך קטן, מילת עידוד ואז בא ציר לאחת מאיתנו, תוקף והולך לו… אני עם ה"אוֹם" וה"שששש" של מינה, קצת גלגולי אגן ועוד כמה תנוחות שהיו מביכות אותי מאוד בימים אחרים, והיולדת השניה עם עוויתות של כאב, בלי שום קשר לגוף שלה, לא מבינה מה קורה לה.
באיזשהו שלב הגיע בעלה, חסר אונים לחלוטין, מסתכל על אישתו הכואבת ולא יכול לעזור. הבאתי לה כוס מים והיא הייתה כל-כך אסירת תודה! בעלה קלט את הטריק והתחיל לרוץ ולהביא לה כוס מים, שוב ושוב, ושוב…
כבר מחצית השעה אחרי חצות והתחלתי לחשוש שנדב יפספס את הלידה כי התחושה שלי אמרה שזה לא יתמהמה עוד הרבה. הצירים, עדיין היו איתי ולא נגדי. עדיין קיבלתי אותם בזרועות פתוחות, באהדה.
כעבור שעה הגיע נדב, כמו מלאך גואל. אני לא יודעת איך הייתי ממשיכה "לקבל" את הצירים בלי העזרה שלו, ההקשבה האבסולוטית שלו, השקט שלו.
בינתיים, בבית, שתי הבנות ערות לחלוטין (וכך היה כל משך הלידה ועד הבוקר כפי שיסופר אח"כ), עורכות פיקניק בסלון בניצוחה של אמא שלי.
בשתיים וחצי ירדנו לבדיקה והמיילדת מכריזה על פתיחה של ארבע אצבעות ו"יאללה לחדר לידה"!
הפנו אותנו למרכז הלידה הטבעי ומכיוון שמהר מאוד התברר שאין כבר זמן לקרוא למיילדת הכוננית של מרכז הלידה – זכינו במיילדת מקסימה בשם איריס. השעה הייתה כבר רבע לשלוש וצירי הלחץ החלו. מתוך הערפול וההתכנסות שמתי לב שהדולה שלי הגיעה, אבל מלבד נדב שלצידי והשאגות שלי, לא ראיתי ולא שמעתי אף אחד. לא את המיילדת, לא את הדולה, לא את החדר. הייתי בתוך עצמי עם נדב, עם הקטנה.
בשלוש ורבע נגה שלי יצאה ממני והונחה לי על הלב. אהההה… איזו הרגשה מופלאהההה… אמרתי לה: "שלום לך, הזמנתי אותך ובאת אליי קטנה שלי, בדיוק בתאריך המיועד, לאור יום חמישי לקראת שבת, כשכולנו ערים ושותפים, נדב, אני, עדי וסיוון".
בדיעבד, קצת התעקשתי מדי להישאר בעמידת שש כל משך צירי הלחץ. המיילדת ביקשה שאשכב על הצד עם רגל אחת עליה וכך אולי נמנע מחתכים (העור שלי דקיק ועדין ואני תמיד "נקרעת"), אולי בשל אותה התעקשות נאלצה המיילדת לחתוך חתך קטן והתפירה הייתה לא נעימה כל-כך.
הדולה נעלמה כלעומת שבאה עם התיק שלה סגור כפי שהיה, פשוט לא היה לי שום צורך בתמיכה שלה, שלא באשמתה כמובן. הדולה האמיתית שלי הוא נדב.
על השהייה במחלקת יש לי רק מילים טובות, כולם אפשרו לי שם ללכת בדרכי שלי בכל פן וכיוון, הטיפול בנגה היה מקסים וגם השחרור המוקדם.
נדב חסם את כל השיחות והביקורים ואת כל העולם עבורי, כי באמת לא יכולתי להכיל יותר כלום. למחרת הלידה באו הבנות וביחד הענקנו לנגה את שמה וחזרנו הבית משפחה של חמש נפשות. מחומש. שלוש בנותיי בספסל האחורי, אחת חורפת, שתיים נישאות על גלי האדרנלין והאושר, מקרקרות סביבה ומאושרות שאנחנו שוב ביחד, חשות ענקיות לנוכח אחותן הזעירה וחסרת הישע ובעיקר כמו שמינה אומרת: "שופעות אהבה".

עכשיו אנחנו פה, שתינו, היא ואני. שקט פה מסביב ובין הציוצים של הציפורים אנחנו עדיין מנסות לפענח אחת את המקצבים של השניה.
את עדי אנחנו מביאות הביתה כל יום באחת (איזה כיף!), את סיוון בארבע ונדב חובר למשפחה בחמש-שש.
אני מרגישה שעוד צפויה לי דרך בניסיון לעבד את הלידה הזו, כי היא הייתה חוויה מדהימה ומטלטלת כאחת וגם עכשיו, אחרי שבועיים, העוצמות שלה ממשיכות להלך עליי קסם.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

עברו שלושה חודשים מאז ארבל ילדה את נגה ואני מוצאת במייל שלי נושא חדש: "פתק למינה שלי", נכנסתי לתוכן ובחלוף להן השורות הכתובות מלאו עיני עוד ועוד דמעות. אני מרשה לכם להציץ ב"פתק" שארבל כתבה לי, בהסכמתה כמובן:

מינה יקרה לי כל-כך כל-כך (רציתי לכתוב "מינה שלי", אבל אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן שלא לנכס לעצמי אותך ואת מה שהענקת לי).
הבוקר, יחד עם נגה הקטנה שלי, העירה אותי קרן שמש תמימה, הקישה לי על הכתף ולחשה לי שעם כל הכבוד לאינטליגנציה שאני מייחסת לעצמי, אז אין לך, למינה "שלי", כל דרך לדעת על השיחות שאני מנהלת איתך ועל כל המילים שאת לוחשת לי כל הזמן באוזן. ואפילו את, עם כל הכוחות המיסטיים שלך, לא יכולה לנחש את כל מה שאני רוצה שתדעי. אז רק בשביל הסיכוי שאת לא מנחשת או צופה חלק ממה שהייתי רוצה שתדעי, החלטתי לנסות לכתוב ולהעביר לך את זה, בעצם רק עד הפגישה הבאה שלנו, שאין לי ספק שתיקרה.
כמובן שהיה לי ברור כל הזמן שאבוא אלייך בוקר או ערב אחד, עם נגה, עם עדינונת ועם סיוון, עם המון אושר חדש-ישן ועם סלסילה עמוסה בסיפורים ובתודות, בחיבוקים ונשיקות, בהנחה שאני אכן אצליח לחבק ולנשק אותך, כי זה, מי כמוך יודעת, לא ממש טריוויאלי עבורי, לחבק ולנשק.
אבל עדיין לא הגעתי אלייך ואני חושבת שזה בגלל שאת פשוט איתי כל הזמן, מדברת אליי מכל כיוון, מהצד, מלמעלה, אל תוך העיניים וגם מתוך עמוד השדרה.
את עמוד השדרה אני מותחת מדי פעם כדי לרווח בין חוליות אלו או אחרות.
ובין החוליות שלי, כמו בין אבני הכותל המערבי, דחוסים המון פתקים קטנים, מאירים, של דברים שאמרת לי ונצרתי מיד, של דברים שאמרת לי והחלטתי שאנסה מתישהו להבין אותם, של המון אהבה, אמון וחופש שהענקת לי.
אמון בגוף שלי, אמונה שהגוף שלי יכול. לא יאומן! אפילו לכתוב את זה אני מסוגלת! הענקת לי אמונה ביכולות שלי, בכוח הפיזי שלי לעבור לידה. והגוף לא הכזיב לרגע כי את לא הרשית לי להאמין שהוא יכזיב.
מי יודע? אולי אני אוכל אפילו לקבל אותו או "חס וחלילה" לאהוב אותו מתישהו? את הגוף הזה שלי.
ורוח נתת לי, רוח עדינה, נשית ויציבה, שנושבת לי בגבי ומסיעה אותי קדימה.
אני חייבת להאמין שלעולם לא אאבד את הרוח הזו, שהיא תמיד תהיה מאחורי, אחרת אני עלולה למעוד, לשכוח, להיחלש.
ואימהוּת נתת לי. מפחיד אותי לכתוב את זה, אבל זה נכון. היית בשבילי כל מה שארבל הילדה וארבל הנערה וארבל האישה וארבל האמא הייתה צריכה.
קיבלת אותי… לא שפטת אותי… קיבלת אותי ולא מלמעלה ולא ממקום של איסוף השברים, אלא מתוך מבט ישיר וכל-כך כן.
נגה היא שלי. אותה שום דבר לא יוכל לקחת ממני לעולם. ובין היתר, היא הביטחון שלי שאת איתי, תמיד, בין כל המהמורות והטלטולים, האושר והפחדים הגדולים.
את חסרה לי ונמצאת איתי בעת ובעונה אחת ואני מקווה שלא תיבהלי ממה שאת עבורי, אבל בעצם קשה להבהיל אותך, נכון? ובעצם – את הרי בשביל כל-כך הרבה נשים…
אני מאוד אוהבת אותך ואפילו מחבקת ומרשה לעצמי גם לקבל חיבוק ממך.
שלך – ארבל.