בערב השתתפה מירב בשיעור היוגה השבועי שלנו. במהלך השיעור, שמתי לב, שגמישות מפרקי הירך שלה השתפרה פלאים. שאלתי אותה אם גם היא מרגישה כך, ולדבריה, בערב הקודם, ממש הקסימה אותה התחושה שבבת אחת "נפתחו" לה מפרקי הירך – כאילו פקע שם משהו.
התופעה הזו היא אחת ממבשרי הלידה, עליה אחראי המערך ההורמונלי, ותרגול היוגה תומך בתהליך.
מירב היתה בסוף השבוע ה-39, עם הערכת משקל של 4 ק"ג. בהריון הקודם שלה, שגם במהלכו תרגלה איתי יוגה, ילדה בלידה טבעית בן במשקל 4.600 ק"ג. זו המומחיות שלה.
מכיוון שהיה ברור לנו שזהו השיעור האחרון לפני הלידה, שיחזרנו ביחד את הנשימות המקלות והתנוחות המזרזות, וכל יתר הבנות תרגלו לכבודה ולטובתן.
בסוף אותו שיעור, הדרכתי הרפיה עם מנטרות אופטימיות לקבלת הלידה בשמחה, לאהבה עצמית, ולבטחון ביכולת הגוף והנפש לחוות את הלידה כאירוע חיובי ועוצמתי. שלחתי את הבנות על כנפי הדמיון לשדה פרחים לבנים, בו הן צועדות בריחוף עם התינוק שעתיד להיוולד.
כל הקבוצה ליוותה את מירב בברכות ובחיבוקים. ידענו שבימים הקרובים תתרחש הלידה ונשאנו אותה כל השיעור על כפיים באהבה ובתמיכה.
יש משהו "שבטי" בקבוצה של בנות בהריון שמתרגלות יוגה.כשמירב הגיעה הביתה אחרי השיעור, התקלחה ואכלה ארוחה קלה. כל בני הבית ישנו. בשקט ששרר סביב, במודעות העירנית כל כך אחרי שיעור היוגה, ובאמצעות הערוצים הפתוחים בינה לבין העובר שלה, הרגישה פתאום איתותים, מיחושים קלים. תוך שניות הציפה אותה התרגשות גדולה. כל החושים שלה התגייסו להקשבה אל האינסטינקטים הטבעיים שלה והאינטואיציה לחשה לה, שתהליך הלידה החל.
שבוע לפני כן עוד שאבה אותה העבודה שלה למחוזות של לחץ,עוד עלו התלבטויות ביחס להתארגנות לקראת הלידה, עוד לא היה לה ברור מי יהיה לצידה בחדר הלידה ויתן לה הכי הרבה כח ורוגע להיות מה שהיא… עכשיו הכל היה לפתע ברור ונקי.
את בעלה לא העירה עדיין כדי שימשיך לאגור כוחות ל"מבצע" והיא עצמה ניסתה להרדם ללא הצלחה. ההתרגשות היתה עצומה, לכן עברה לפסים מעשיים והתישבה לכתוב הוראות להוריה: איזה כריך להכין לכל ילד, איזה בגד יעדיף לגן ולביה"ס ולמי יש חוג אחה"צ.
הצירים שגברו בינתים, לא היו סדירים. בשלוש לפנות בוקר הודיעה להוריה לצאת לדרך, יש להם שעתיים נסיעה. בחמש העירה את אחותה ובישרה לה שהלידה בדרך, שתחזיק לה אצבעות ושתבוא בסוף היום. בשש העירה את בעלה שיתחיל להתארגן.
בינתים נעלמו הצירים לחלוטין, לכן העדיפה לצאת לטיול רגלי בשבילי המושב מלווה באמה, כך אולי תזרז את התהליך. בעודה מטיילת, התקשרה אל המדקרת הסינית שלה כדי לברר אם כדאי לעשות זירוז לידה בדיקור סיני. התשובה היתה נחרצת: עם עובר גדול לא כדאי לזרז. הכי טוב שיוולד בקצב שלו. מירב הרגישה שהנשמה המתוקה שלו שבחרה בה לאמא, מחוברת לנשמה שלה והן קשובות זו לזו בתחושות של שיתוף ושמחה. כך הרגישה גם בסוף כל שיעור יוגה אחרי המדיטציה.
בשלב הזה עשתה הסכם עם העובר שהם הולכים לישון ולאגור כח לקראת הלידה וכך קרה. כעבור מספר שעות שינה העירו אותה צירים חזקים.היא התחברה אל מכשיר ה"טנס" (מכשיר עיסוי קטן הפועל על סוללות ושולח פולסים בעוצמות נשלטות להפגת כאבים) והזניקה את בעלה לכוון בית החולים.
כל זמן הנסיעה ישבה מירב בספסל האחורי עם ה"טנס", הניעה את האגן בתנועות עגולות כמו ריקודי בטן בישיבה ועם כל ציר נשפה אודג'אי (נשיפה לוחשת מהגרון), כלפי מטה עד שהכאב התפוגג. היא הרגישה שהנשימות כלפי מטה מעבירות המון אנרגיה לאזור ההתרחשות וממש מכינות אותה מנטלית ופיסית ללידה. הנשימות הללו, אותן בחרה ממבחר נשימות יוגיות, שאני מלמדת בשיעורי היוגה לנשים הרות, מחברות אותה בדרך הקצרה ביותר אל העובר ואל הכוחות הפנימיים שלה.
כשהגיעו לביה"ח נבדקה והתבשרה על 70% מחיקת צוואר הרחם, אבל פתיחה של 2 ס"מ בלבד. מירב בחרה בשלב זה להרגע ולהכנס לאמבטית ישיבה בה המים מרככים פלאים את הצירים. אין ספק שהיוגה פיתחה בה את האסרטיביות לדעת מה טוב לה ומה ממש לא מתאים.
עכשיו כשתהליך הלידה כבר החל, היא נטשה את כל הצורך בשליטה, את כל המחשבות והתיכנונים, ומפה והלאה רק האינסטינקטים פועלים. לשם כך תירגלה יוגה מספר חודשים ועכשיו היא מניחה לגוף לדעת. היא נשמה נשימות יוגה מלאות באמבטיה, השמיעה קולות "אום" עמוקים והרגישה את הרטט לאורך עמוד השידרה ואל תוך הרחם.
כשהרגישה שדי לה, עטפה עצמה בחלוק, ישבה ישיבת מדיטציה על מיטת הלידה, שאפה עמוק ונשפה נשיפות "ש…ש…ש" שריכזו את כל החושים שלה פנימה. כל כך היתה מרוכזת בעצמה, עד כי לא שמה לב שקבוצה של נשים הרות שבאו לסיור מודרך עצרו לידה משתאות והמומות מהשקט שלה – הן הגיעו לשמוע צרחות…
הפתיחה הגיעה כבר ל- 5 ס"מ עם מחיקה של 100%. צואר הרחם היה "רך כמו מרגרינה" לדברי המיילדת.
כשהתלבטה עם בעלה אם ללכת על אפידורל הופיעה לפתע, כמו משמים חדווה המיילדת המושיעה עם ידי רייקי נפלאות ועם גישה טבעית. חדווה היא המיילדת הקסומה שיילדה אותה גם בלידה הקודמת. מירב הרגישה פתאום כמו ילדה קטנה שזקוקה לטיפול ולפינוק והנה באה הישועה.
בלי יותר מידי התערבויות, עם קצת לחיצות בנקודות לחיצה, עיסויים נעימים מידי הבעל, וכמה תנוחות יוגה שעודדו את העובר "להתברג" אל תוך תעלת הלידה, הגיעה לפתיחה של 9 ס"מ. חדווה אמרה שהיא כבר רואה את הראש מבצבץ אבל למירב כבר לא היה יותר כח ללחוץ.
היא הסתובבה על הצד, כשבעלה מחזיק לה ברגל התחתונה ואת הרגל העליונה השעינה על הכתף התומכת של חדווה.
ואז ברגע של הבנה הושיטה יד אל בין הרגליים וליטפה את קצה הראש המבצבץ. הליטוף הזה שתל בה כוחות אדירים! גל של מוטיבציה אחז בה ויחד עם העובר שאפה שאיפות עמוקות עם המון עוצמה והתכוונות, ובנשיפות, תוך השמעת קולות נמוכים של "אמא אדמה", החל הראש לצאת.
תוך דקות באה ההקלה המרגשת וה"קטנטן" נולד. 4.200 קג בלי תפרים… וואו!!! איזו שמחה. איזה אושר עילאי. בעלה חיבק אותה. איזה פרי אהבה מתוק הביאה לעולם.
עשר דקות היה התינוק מונח לה על הבטן וההתרגשות לא פגה. בינתיים לחצה חדווה על נקודת לחיצה ברגל והשיליה יצאה.
כעבור שעה הניקה מירב בפעם הראשונה את יובל.
וכמו שהיוגה היא כלי מופלא לאיזון שרירים ומפרקים כך היא מאזנת גם רגשות קיצוניים שעולים בעת הלידה ולאחריה. מקיצוניות של כאב לקיצוניות של עונג, מהתרגשות והתעלות אל רפיון חושים, היוגה מכינה את הגוף והרגש לשימוש נבון בכוחות הפנימיים, בחכמה ובאינטואיציה.

לשאלה שהטרידה את מירב בשבועות הקודמים ללידה, האם תוכל לאהוב עוד ילד אהבה ענקית כמו זו שהעניקה לילדיה שבבית – גם לשאלה הזו היתה עכשיו תשובה נחרצת. היא אוהבת את יובל. היא אוהבת את עצמה. היא אוהבת את חווית הלידה ואת כל היקרים לה במידה מאוזנת. מזל טוב!!!