התמודדות / התיידדות עם זיקנה ומוות בדרך היוגה

(הרצאה שהעברתי לפני קבוצת מורים ליוגה שעובדים עם הגיל השלישי.
תוך כדי ההרצאה העברתי את המאזינים לתנוחות שונות להדגמת הנאמר)

יוגה והתמודדות עם זיקנה ומוותמזה שמונה שנים אני מחוברת אל קבוצות קשישים ובוגרים מכל רחבי עמק יזרעאל במרכז יום של המועצה האזורית.
העבודה שלי איתם מוזנת ממקום של אהבה ונתינה, ממקום של ענווה וצניעות אל מול הידע וניסיון-החיים שהם מביאים איתם למפגשים. הדגש המיוחד שאני שמה על הנשימה והדמיון המודרך, מוסיפים לתנוחות היוגה את היכולת לפתוח את ליבם של הקשישים לקבלת האמת שהמוות חי לצידנו מרגע לידתנו – וטוב שכך!
התנוחות שאנו מתרגלים נוגעות באמת, במוסר הכליות,בחסד ובחמלה כלפי עצמנו וכלפי הסביבה (במשך ההרצאה נחווה חלק מהתנוחות). ההבנות וה”שיעורים” שהבוגרים מביאים איתם משנות חייהם עמוסות החוויות,מתחברים בתנוחות השונות דרך הגוף, הלב והמוח, לטובת זקיפות-קומה וכבוד לעצמנו, לחיים שלנו ולמוות שיבוא.
אין לי ספק כי ההדרכה לה זכיתי בחיי האישיים כמו בחיי המקצועיים מקורה לא דווקא במורים חיים ונוכחים ועל כך אני מלאת הודייה.

הקבוצה נכנסת למדיטציה: נשימה, השתרשות אל האדמה: אדמה טובה, אדמת מולדת, אדמה שהיא בית, אדמה מסורה, אימהית אדמה שאנחנו מרגישים קשר עמוק אליה… נדמיין זרע שנובט בין עצמות הישיבה ולאט-לאט מקבל דרך השורשים הצעירים שלו את החומרים הבסיסיים, הגשמיים, ההישרדותיים מן האדמה כדי לנבוט… (שורשים = גשמיות) וכך הוא מגדל גבעול דק ועלים רכים שמקבלים רסיסים דקיקים של מים חיים כמו מי-מעיין (רסיסי מים = רגשות) מהגב התחתון ביחד עם ערכי מוסר (הכליות). והנבט צומח…עלה ועוד עלה…גבעול דקיק זקוף…והוא מקבל:
טיפות של אור ממקלעת השמש (רסיסי אור=אש =יוזמה =יצירתיות =ביצועיות)
טיפות של אוויר מהצלעות (אוויר =רוחניות)
טיפות של אהבה מהלב- אהבה מתמסרת, חומלת, מקבלת, מודעת ליופי
טיפות של אנרגיה שמיימית ומדריכה מהגרון, ידע עמוק של הנשמה,
טיפות של אינטואיציה בריאה וחושים גבוהים מהעין השלישית,
טיפות של הדרכה שמיימית מן היקום אל הכתר…
ואז- פורח הפרח. פרח יפהפה לבן (או כל צבע אחר אהוב) והפרח מקיים עצמו בעזרת הגבעול והשורשים, בעזרת האהבה, רסיסי המים והאוויר. והפרח מפרה עצמו בעזרת פרחים אחרים, ומסייע לדבורים, לחרקים ולפרפרים שביקום לקיים עצמם…
ועם מיצוי החוויה של הפריחה באה ההרפיה כשינוי שמחזיר אותנו שוב אל ההתחלה ואל סגירת המעגל: שוב זרע, שוב נבט וכו’ וכו’. האנרגיה של הפרח, של עלי הכותרת נספגת אל היקום, מתעופפת כמו עפיפון. צפויה לה עוד דרך. היא מרפה מהחיים הללו…וממשיכה…

ד”ר אליזבט קובלר-רוס בסיפרה “המוות חשוב לחיים” כותבת בין השאר: ” אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם, אף פעם, לא מפחדים למות.
למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם. אתם בכלל לא צריכים לדאוג או להיות עסוקים בזה אלא במה שאתם עושים היום. אם תבחרו היום את הבחירה הגבוהה ביותר בכל דבר, לא רק במעשים אלא גם במילים ובמחשבות, רגע המוות יהיה לכם רגע מבורך בצורה שלא תאמן”…
הסיפור של אלי: ישנו פתגם הודי מסורתי שאומר:” כשנולדת, אתה בכית והעולם שמח. השתדל לחיות כך שבמותך יבכה העולם ואתה תשמח”… אלי היה איש מיוחד. הוא הפיץ סביבו נינוחות, נישמר מכול קיצוניות, שיפוט או הטלת דופי, נטול כל התנשאות או זלזול, שופע הבנה, אהבה וסלחנות. בכל אדם מצא גרעין של טוב, בכל אירוע מצא נחמה, ממש יוגי אמיתי. וכידוע, לאהבה יש עוצמה שלא תאמן בריכוך קונפליקטים ובסגירת מעגלים של un finished business . לכן, זיקנתו של אלי הייתה מרוככת, משוחררת ממאבקים עם בני המשפחה, משוחררת מהשתוקקות לחוויות מסעירות (הוא מימש בחייו מספיק…), מצפונו היה שקט מעומס רגשי (ייסורי מצפון =עומס בכליות) , וגם הסליחה שחש כלפי כל מיני אנשים ואירועים בחייו- פינתה אותו להזדקנות מעונגת. אפילו את כישורי הנגרות העמיד לטובת חברי היישוב עד גיל 77…
אבל…חשבון אחד נשאר לא-סגור, והוא בא לביטוי בהתפרצות הסרטן בקיבה. זה היה הסירוב שלו לעכל את אירועי השואה שחווה כנער בהונגריה. המחלה גברה. מרגע שהיה ברור שלא יוכל לחיות עוד עת ארוכה בחר כמה בחירות מודעות שהקלו עליו את התקופה שלפני המוות: הוא בחר להפסיק את העינוי שבטיפולים הכימותרפיים, הוא בחר לחיות בבית ולא בביה”ח, הוא בחר להיטיב את היום-יום שלו בכל דרך שמתאימה רק לו (סיגריות, אלכוהול, חברים, קפה…) הוא בחר לאסוף סביבו את היקרים לו ולקבל את המוות כידיד ולא כאויב. אבל… עדיים היה העניין הלא-גמור עם טראומת השואה. וגם כאן אלי בחר לסגור מעגל. החוויה הקשה ביותר שהייתה חרוטה לו בבטן היה הקור המקפיא שחש כנער כשהגשם הרטיב את גופו הצנום בעת עבודות הפרך שיועדו לו ולחבריו בגטו. הבגדים שלגופו לא הצליחו אף פעם להתייבש והקור המקפיא שיגע אותו. החוויה הזו אותה זכר עד עומק הקיבה חזרה על עצמה למרבית הפלא גם בצריף בו שיכנו אותו כשעלה ארצה. איכשהו גם לשם חדר גשם והקור היה מקפיא. כשבנה את ביתו הקבוע בקיבוץ, אהב מאוד את המרפסת הפתוחה בה נהג לשבת כל ערב בשלווה ובנחת אבל…כל חורף הגשם הגיע והקפיא ונגע באותה נקודה של הטראומה הישנה.
עכשיו, כשהתיידד עם מותו הקרוב החליט בוקר אחד לסגור את המרפסת עם חלונות זכוכית ענקיים. החליט בבוקר והעניין בוצע בו ביום. כשישבתי איתו מעבר לזכוכיות הענקיות אמר לי:” ניצחתי את הגשם… השמש חודרת ומחממת לי את העצמות… והגשם לא מקפיא”. ההתיידדות עם המוות שיחררה אותו גם מהמאבק בטראומה. וכשגופו השברירי והחלש סופג שמש ומסיים את תפקידו בעולם הזה, המוות נראה מקובל, גואל ומשחרר. כשאחזתי בידיו בשעות האחרונות, נתתי לו לגיטימציה להיפרד מכולנו וללכת לדרכו. אנחנו נהיה בסדר. נבכה, נתאבל, אבל נקבל… העיקר שהוא הגיע אל המנוחה.
(המאזינים עוברים לשכיבה על הצד, ברכיים אל הבטן: זרועות מתוחות לפני החזה, שאיפה אל החזה, בנשיפה להאריך זרוע עליונה הרבה מעבר יוגה משתפרת עם הגיללתחתונה)
כשאנשים מגיעים להשלמה עם עצמם ועם זולתם, הם מרגישים שזה בסדר למות, להרפות מהחיים. המוות הוא לא עונש, הוא שחרור מהחיים הנוכחיים לקראת מסע שונה. קבלת המוות איננה כניעה או מרירות, זהו שיתוף פעולה עם הנשמה במסע שלה, ברצף הגלגולים שהיא לקחה על עצמה.
(בשכיבה על הצד, ברך עליונה כפופה, זרועות מתוחות לפני החזה, ובשאיפה יד עליונה עולה למעלה ולאחור אוג’יי בנשיפה – והיד חוזרת)
דו-שיח אישי-אינטימי עם הנשמה שלנו, בלי סודות והכחשות מביא אותנו אל האמת. אמת פשוטה שמאפשרת לנו לקחת אחריות על החיים שלנו (מה לא טוב לנו כמו מה טוב…)
את הדו-שיח לצורך אינטימיות עם האמת שלנו- צריך לתרגל!
את קבלת הזיקנה כחלק מהאמת – צריך לתרגל!
את ההתיידדות עם המגבלות הגופניות – צריך לתרגל!
כשנתרגל אהבה אל הקיים והכרה בו – תגיע הנשמה שלנו אל השקט ואל הנתיב האמיתי שלה – שחלק ממנו זה מוות. כשקיימת עקשנות – התקשות עורף – ישנה חסימה: כמו סלעים בדרך של נתיב מים. השחרור מהחסימה יבוא מתוך תנועה רכה, נשימה רכה, מתוך התפנות של המוח ממחשבות דחוסות ועקשניות.
נשימה. המתיחות והפיתולים מעוררים ומחיים- את האיברים הפנימיים.
(הרפיה בשכיבה עם ידיים ורגליים פרושות כמו כוכב, נשימה לטבור)
לפני ברור היחס אל המוות באה ההבנה כי: עצם הידיעה שבסוף החיים יבוא המוות- מעניקה לחיים את משמעותם. אבל… מה עושים עם הפחד – הוא יוצר חסימות במערך האנרגטי הרגשי ומשם מתחילה הפגיעה בהילה. וכשגם בהלה מצטרפת לפחד- מתעצמת המצוקה. כשאנחנו נמנעים מלגעת באמת, בפחד, אנחנו מטפחים את החסימה.
(תנוחת ראש ברכיים עם עקב אחד אל המפשעה)
כשנקשיב ונתחקר בעזרת תנוחה ונשימה, נשמע את הנשמה מדברת אלינו, אל התודעה הערה שלנו ושולחת איתותים שמסמנים את מקור המצוקה בתירגול היוגי אנחנו מתחברים אל קצוות ומעגלים קצוות ולא נאבקים איתם, אנחנו מחפשים את המנוחה בתוך התנוחה ולא את המאבק- כך אנו מודעים ונוגעים באמת, מתרגלים הכרה ואהבה לקיים, חיבור רך אל הידיעה הפנימית של הנשמה שאומרת לנו: הנה באה הזיקנה הנה יש פה פחד, הנה בא הזמן טרום- המוות. בלי התנגדות, בלי מאבק, בלי הכחשה ריחוק או נתק- במנוחה בתוך תנוחה. בתוך הידיעה וגם בתוך הפחדים.
הדו- שיח האנרגטי הזה טומן בחובו ריפוי.
יוגה בגיל השלישיתפיסת הסבל בתוך התנוחה מיותרת. הראייה של המוות כסבל היא דפוס נטול הבנה, נטול אמת, נטול אומץ: כמו שכתוב בסוטרה מס’ 3 בפרק השני של פטנג’לי: ” בורות, אנוכיות, משיכה, דחייה ופחד מהמוות הם הגורמים לסבל”.
לכן, ככל שנעצים את הפתיחות שלנו לאנרגיית חיים, אנרגיית האור ונאפשר לה לזרום בתוך התנוחות- נגרום לנשמה שלנו להיות מאוזנת ונאמנה לדרכה- ואז אם הייעוד שלה סביב הגוף הפיסי וסביב הקרמה שלו בגלגול הזה, הוא גם לאפשר את המוות הקרוב- זה בסדר מבחינתנו. ואם ייעודה הוא לחוות מגבלה וחולי ננסה לקבל גם זאת באומץ. לפעמים החולי או הזיקנה מאפשרים עומק אדיר של רגש שמלמד את הנשמה לזהות את השיעורים שלה בגינם הגיעה לעולם.
(אכתוב על כך יותר במאמר הבא שיעסוק בעבודה החווייתית שלי עם דר’ אביה נוימן, בשנה האחרונה לחייו…)
(תירגול הליכה איטית)
תרגילי יוגה לגיל השלישיכשנאמר “כן” להזדקנות הגוף, נתרגל אותו, נקיים איתו דו- שיח אנרגטי וניגע בפחדים שלנו, כמו נס תשתחררנה מעצמן חסימות. ישתחרר סבל ונזכה בתחושת הקלה. אז נוכל לטפל ביציבה שלנו, בעמוד השדרה, בכבוד העצמי, בשחרור מנטל ההשתוקקות לעוד ועוד בחיים, ומתוך החופש והקבלה יבוא שינוי וביטחון. חיבור אמיתי אל הנשמה. שקט.
כי במקום שאין פחד – יש הגנה! (ראו בסיפור על אולגה במדור “יוגה וזקנה מעונגת”.)
בעבודה שלי עם הקשישים אין “אני” ו”אתם”, זה לא אני מולם. תמיד אני איתם. תמיד זה “אנחנו”… “בגילנו”… תמיד כוונות טובות, מחמאות, וצחוקים (כמו ההכנות לאולימפיאדה או ליום העצמאות…) מצד אחד אנחנו משוחחים באופן פתוח על המוות, כדברי אושו: ” אם לא נדבר ונהיה מודעים למוות- נאבד את הרצון להעניק משמעות לפרק החיים שלנו”.
ומצד שני- הבעת אהבה מעומק הלב בינינו לבין הקשישים – היא כמו חומר מנטרל פחד, כעס ודיכאון. היא כמו אנטי- רעל. האהבה היא אנרגיית ריפוי.
ובעניין הפחדים: מתוך אהבה אנו מבררים ומוצאים שלפעמים הפחדים הם בעצם פחד מכאבים – ואז שיכלול הנשימה הופך לכלי בר- שימוש להפגת הכאב. דיבור אל האברים הפנימיים גורם לנו להתחבר אליהם ולצרף אותם אל זרימת האנרגיה.
ולפעמים הפחד הוא בעצם פחד מבדידות – ואז ההקשבה שלנו ופינוי מקום בלב באופן קבוע פעם- פעמיים בשבוע בסביבה שופעת חום, אהבה ונתינה מעומק הנשמה- נותנים מענה לפחד הזה מבדידות.
(תירגול נשימה בזוגות) יוגה - חיזוק האגן בגילאי זיקנה
לפעמים הפחד הוא לפספס משהו עקרוני בחיים. לכן חשובה החמלה והסלחנות כלפי עצמנו ועשייה שקטה- לפעמים התנדבות, לפעמים חינוך הנכדים… וכמובן עזרה לזולתנו – גם כשאנחנו זקנים. התפקיד שלי הוא לגרום להם לאהוב יותר את עצמם ואז חל בהם שינוי פנימי – רוחני והחיים משמעותיים ונטולי פחד. הפחד הוא טבעי כשאנו נתקלים במצבים בהם חיינו בסכנה. כמו על צוק גבוה מעל תהום, או כשיש תקלה במטוס בגבהים. אבל בזיקנה- הרגלי המחשבה ודפוסי התנהגות הם אלה שיוצרים פחד. גם פחד מוות.
לפעמים הפחד הוא להשאיר בני משפחה בסבל הפרידה: כאן נכנסים דפוסי התנהגות: אם נקפיד לסגור מעגלים, לפתור סכסוכים, ליישב עימותים ולדבר את האמת שלנו ללא כחל וסרק- נוכל לשלוט במחשבה, נוכל להשיג שקט והכנה נאותה לסוף החיים. וכמו שאמרנו- ברובד הנשמה קיים ידע עתיק בנושא המוות- אם נטפח את החיבור לנשמה, נגלה שהידע הזה לא מכיל פחד!
אם נפתח ערוצים, נאזן גוף ורגש, נעבוד על שוויון נפש, אז- נתחבר אל אותו ידע קדום- והפחד יוסר.
(בהנפת ידיים סביב שבע הצ’קרות, לשאוף לבן ולנשוף פחד כמו קיטור, בלי להגדיר…)
ב”בהגוודגיטה” ארג’ונה שר הצבא הגיבור עוצר את מרכבתו בין שני המחנות שנצטוו ע”י מלכיהם לצאת לקרב. הוא אינו מוצא טעם לפגוע בבני- אדם נעלים ולוחמים אמיצים מן הצד השני. בשיא הפקפוק, הרכב במרכבתו שהוא התגשמות של קרישנה, מציג לפניו את עקרונות הפילוסופיה ההודית, את חוקי עולם החומר ועולם הרוח ומסביר לו ולכולנו את סודות החיים, הגורל והמוות והוא אומר: “… דע לך, כי זו אשר שורה בגוף כולו, לעולם אינה נשמדת …הנשמה אינה נולדת, גם לא תמות לעולם. היא לא התהוותה, אינה מתהווה ולא תתהווה. חסרת ראשית, בת- נצח, קיימת לעד וקדמונית, ואינה נשמדת עם כליון הגוף… אין כלי- נשק היכול לפגוע בנשמה, לא ניתן לשורפה באש, להרטיבה במים או לייבשה ברוח.
… ממש כשם שהאדם עוטה מלבושים חדשים ומוותר על הישנים, כך מקבלת הנשמה גוף חומרי חדש ונוטשת את הישן. אל לך אפוא, היודע כל זאת, להתאבל על מות הגוף. מי שנולד סופו למות ולאחר מותו ישוב ויוולד…”

יוגה וזיקנהאנחנו מסיימים במדיטציה: תוך הנחת ידיים על כל צ’קרה וצ’קרה לפי הסדר. כולן פתוחות ומנחמות זו את זו ואז מתאפשרת זרימה של כוח- חיים, של ידע עמוק, של אהבה שקטה, שקטה…
דמיון מודרך: מפל טיפות האור- הדרכה לפרטי פרטים במעבר אל עולם האגדות ואל דימוי המפל וסביבתו, מוח צלול, מחשבות נעימות, הבעה רכה על הפנים, זרימה של אנרגיה מרפאה מהיקום אל הכתר- ואל הגוף כולו. אור אל הקמטים, אור אל הלב, אור אל מקלעת- השמש, אור אל מפתח הלב הבית של ציפור הנפש, אור אל הבטן ואל עצם הזנב… תוך כדי נשלב מנטרות:
• אני מודה על היכולת להביא אור (או נחמה) ואהבה לעצמי ולסביבה.
• אני מודה על היותי מקור לרגשות חיוביים ותומכים בכל מצב ומקום.
• מעתה ואילך אני מעריך את האושר שנפל בחלקי.
• אני מאמין בכוחי להשתחרר מכל מה שמטריד אותי: אני רגוע, שמח, נאמן לעצמי ושופע אהבה לעצמי ולסביבה…

אום. אמן. כן יהי רצון.

נשימה וזיקנה מעונגת

יוגה ונשימה בגיל זיקנהאדם מזדקן ומוגבל שנשימתו קשה עליו, מפר עוד יותר את האיזון שכבר הופר ע”י המחלה או המגבלה שלו. למרבה הצער, הנשימה תהיה מושפעת גם מדאגנות יתר, מצער, כאב וייאוש; ואז נוצר תהליך של דעיכה פיסית ונפשית של המזדקן. הירידה בתפקודים המנטליים שלו מתבטאת בירידה בזיכרון, בהתמצאות, בשליטה בשפה, בביצוע תנועות מורכבות ובתפקוד היום-יומי. העובדה המעודדת לגבי הנשימה היא שיכולה להיות לנו שליטה עצומה עליה, גם בגיל מופלג, ובאמצעותה נשלוט על הגוף המזדקן. ההתייחסות אל הנשימה ככוח החיים שלנו החלה עוד בכתבים ההודים העתיקים (“אופנישדות”): “החיים הם הנשימה והנשימה היא החיים”.התרבות המערבית המודרנית בד”כ פוסחת על האמת הזו, בעיקר כשאנו מדברים על זיקנה, אותה התרגלנו לקבל כסוף הדרך.

הנשימה שולטת לא רק בתפקודים הפיסיים של הגוף המזדקן, אלא משפיעה על ההתייחסויות המנטליות שלו ועל הרגשות כאחד. כיוון שכל קושי, בעיקר בזיקנה, משלב את 2 הפקטורים הפיסי והרגשי/מנטלי, עלינו להתחיל את תהליך הריפוי מן הנשימה שמכילה את ההשפעה החזקה ביותר על אותם 2 פקטורים.

תרגילי יוגה בזיקנהאולם, באיזו תכיפות האדם הממוצע ובעיקר הזקן בודק את הנשימה שלו או נותן עליה את הדעת? זקנים המוגבלים בתנועה או יושבים בכסא גלגלים מדרדרים פיסית ונפשית מכיוון שהם נושמים שטוח מאוד בשל פעילותם המועטה. גופם עדיין זקוק לכמויות החמצן הרגילות להן זקוק גוף בוגר, אולם הם מספקים לו רק חלקיק מכמות זו. הם מפעילים רק חלק מן הריאות והחלק הבלתי פעיל הולך ומתנוון. הראייה שלהם מדרדרת (שיטת בייטס לשיפור הראייה, מבוססת על תרגילים משולבים בנשימה) ובלוטת התריס הולכת ומתנוונת מחוסר חמצן ופעילות. המוח שלא מקבל אספקת חמצן סדירה מפתח עייפות, חוסר חיוניות, מאבד את צלילות הדעת, הריכוז והזיכרון ועור הפנים נראה “אפור” ונבול. מכיוון שלא נעשה טיהור הרעלים שמצטברים בתאים בתהליכים המטבוליים כשמחזור הדם “עייף”.

יוגה לקשישיםבאופן כללי – איכות החיים יורדת מאוד.
ההתנסות שלי עם ותיקי עמק יזרעאל במרכז היום לקשיש (סב-יום) אישרה באופן מוחלט את אמונתי כי המידה בה אנו מאפשרים לאנרגית החיים לזרום דרכנו באמצעות הנשימה משפיעה עמוקות על המידה שבה אנחנו למעשה חיים. בלי הבדל גיל. בכל אחד מן הסיפורים האישיים שאביא פה הועילו טכניקות הנשימה בשיקום האנרגיה הרגשית, הרווחה הגופנית וההתחברות הבין-אישית.