("תסמונת העייפות הכרונית" או: "מחלת היאפים")

אורית, עובדת סוציאלית בעיסוקה, בת 40, גבוהת קומה, ורזה (רזה מידי…?) סיפרה לי בשיחתנו הטלפונית על מחלתה, תסמונת התשישות הכרונית
(C.F.S: Chronic- Fatigue- Syndrome) לדבריה, קשה לה לקום בבוקר מהמיטה, מצב הרוח שלה ירוד ללא סיבה ניכרת, לחץ הדם שלה נמוך, התיאבון לא משהו, פיק ברכיים מלווה כל מאמץ פיסי, היא חסרת מוטיבציה, נוטה לשכוח פרטים חשובים, לעיתים מזומנות פורצת בבכי בשל סיבות לכאורה שטותיות, עור הפנים שלה חיוור ונפול, מאגרי הברזל לפי הבדיקות ממש מרוקנים והיא אנמית ובעיקר עייפה… עייפה… עייפה.
בביקורה אצל שני רופאי משפחה שונים נשללו מחלת הנשיקה, טרשת נפוצה, פיברומיאלגיה, סרטן ורשימה שלמה של מחלות גוף ונפש.
אצל הפרופסור המומחה אותו ביקרה ברוב תסכולה באופן פרטי ותמורת סכום נכבד, קבלה אישור לאבחנה של רופאת המשפחה: " תסמונת העייפות הכרונית".

במפגש הראשון שלנו פנים-אל-פנים ראיתי לפני אישה צעירה אבל נפולה, כמו ניצן שנבל בטרם עת.
אחרי תשאול קצר, ביקשתי מאורית שתשכב על המזרון ותניח את יד ימינה על הטבור ואת היד השמאלית שלה מעל הלב. יחד היבטנו בנשימות שלה שהן כלי איבחוני יוצא מן הכלל, כלי שאינו משקר לעולם.
גם מבלי להיות דקת אבחנה וחדת חושים כפי שאני, ניתן היה לראות את דלות הנשימה שלה. הבטן שלה, עליה הניחה את כף היד הימנית, זזה בתנועות קטנטנות, כמעט בלתי נראות. קצב הנשימה היה מהיר וכל שאיפה הייתה רדודה ודלה ממש כמו שנושם פג זעיר באינקובטור.
היד שנחה על החזה, לא זזה בכלל. בדפוס הנשימה של אורית החזה בכלל לא משתתף.
התחלנו לאט-לאט להגדיל את השאיפה אל הבטן. היד המונחת על הבטן הרגישה מיד בהבדל. גם הסרעפת נכנסה לפעולה.
השלב הבא היה להגדיל את השאיפה אל החזה . הידיים המונחות על הבטן והחזה היו המדד שלנו לאורך השאיפה ולהיקף שלה. הריאות יכולות להכיל אבל הגוף לא משתף פעולה. הגוף לא נושם. הגוף לא חי…
כעבור חצי שעה אורית נשמה נפלא. לפחות הצלחנו לתרגל דפוס נשימה חדש ומופלא. עכשיו נראה כמה זמן ייקח לגוף של אורית לוותר על הדפוס הישן.
בעת המנוחה הסתכלתי על השיער הגלי שלה ושאלתי אותה אם היא סובלת מנשירת שיער. "איך ידעת?!" היא עונה לי. נשימות רדודות לא "מגיעות" אל שורשי השערות, אל קצות הגוף, והיה לי ברור כשמש שתופעת הנשירה מוכרת לה. והיא מוסיפה: "למרות כל התכשירים בהם אני נעזרת, השיער שלי נושר ממש קבוצות קבוצות". הוא לא ינשור יותר, הבטחתי לה.
אורית ביקשה להבין בשלב הזה מדוע היא נושמת כל כך גרוע? למה קרה לה ה"קילקול" הזה?
הסיבות יכולות להיות רבות.
יכולה להיות דפורמציה של מערות האף מתאונות או פגיעות פיסיות אחרות, אפשר שהסטרס בעבודה עוצר נשימה, יכול להיות חוסר רצון לחיות ( לא עלינו) בגלל טראומה כלשהי בילדות, בנערות, או בבגרות ואז נעתקת הנשימה, יכולה להיות פגיעה ביציבה שגורמת לכתפיים לשקוע קדימה ולחסום את החזה,יכולה להיות חרדה, בהלה או כעס עצור שמקצרים את הנשימה, יכול להיות זיהום אוויר בסביבה או עישון פסיבי ואז הנשימה לא נעימה והיא מתקצרת מאליה, אפשר שמישהו מחקה את אחד ההורים או את בן הזוג ובמשך הזמן מאמץ דפוס נשימה קלוקל, וכן הלאה וכן הלאה.
בחלוף הימים והשנים הנשימה החסרה הופכת לנו להרגל ואז לא משנה מה הייתה הסיבה המקורית, התוצאה תמיד דומה והרסנית. ומה שמדהים הוא שסיבות רגשיות או סיבות פיסיות פרוזאיות לחלוטין – כולן גורמות את אותו הנזק.
ולענייננו… התחלתי לתרגל עם אורית תנוחות שיקום כדי לחבר תנועה ונשימה, אותו חיבור הרמטי האופייני כל כך ליוגה, אותו חיבור המתחיל את הקשר בין הגוף לנפש. במנוחה בין תנוחה לתנוחה שאלתי אותה אם יש לה ילדים. "כן שני ילדים. האחד בן 14 ואת השני בן השלוש הריתי אחרי קושי רב וטיפולי פוריות. מעניין למה את שואלת?"
כשמאגרי האנרגיה של הגוף כל כך דלים בגלל נשימה רדודה ושטחית, הגוף משתמש במאגרים הללו לצרכים הקריטיים בלבד, חילוף חומרים, מחזור הדם, ניקוז רעלים, מערכת חיסון וכו'. הצורך בהריון אינו קריטי ואינו פיקוח נפש. לכן, כשאין די אנרגיה במאגרים, כשאין סינכרון של המערכת האנדוקרינית, אין איזון הורמונלי ואין הריון!! לגוף אין כוח לפרויקטים מיוחדים.
אורית נותרה עם פה פעור למשך דקה ארוכה.
שכנעתי אותה ברוך שלא תאשים את עצמה על שלא אבחנה את דלות הנשימה שלה בשנים בהן ניסתה להרות, הרי גם רופאים מנוסים איתם הייתה בקשר לא עשו זאת בשבילה…
בתום השיעור רשמתי לה שיעורי בית. מידי יום עליה לתרגל שתי תנוחות שעובדות על שיקום הגוף והנשימה.
גם אם לא נפגש יותר לעולם, כך אמרתי לה, היא תהיה בריאה וחסונה אם תקפיד על התרגול והנשימות. חבל רק שהרופאים שלה לא מקבלים הכשרה ביוגה.
מאז, אנחנו נפגשות פעם בשבוע. הצבע חזר ללחיים של אורית והיא הולכת ומשתקמת. לפעמים היא מוצאת עצמה שוב בנפילות של אפיסת כוחות אחרי שעות שלא ממש נשמה. ( הדפוס הישן עדיין מופיע באופן ספונטאני כשהיא לא מרוכזת. ) במשך הזמן דפוס הנשימה החדש, אותו היא מתרגלת מידי יום, משתלט ועוזר לה להבריא. בעצם… מעולם לא הייתה חולה.

שוש היא אישה גדולה תרתי משמע, מותיקות עמק יזרעאל, אישה ששילבה בחייה עבודה חקלאית עם מקצוע אקדמאי ומעורבות חברתית בקהילה.
במשך שנים רבות גררה איתה את מחלת הסוכרת וכשהלכה ראייתה ונחלשה כתוצאה מן המחלה, בחרה לגשת לניתוח בשתי עיניה, ניתוח שהותיר אותה למרבית האסון עיוורת לחלוטין.
העיוורון לא הכניע את שוש, היא המשיכה להיות פעילה ככל יכולתה ו"סייע בידה" בעלה שאכן תמיד אוחז בידה בנאמנות.
בחלוף כמה שנים הרגישה שוש שהנשימה שלה כבדה ורדודה, שהשינה שלה מלווה ביקיצות מרובות עם תחושה איומה של חנק ושכוחה הפיסי הולך ואוזל.
הבדיקות הרפואיות לא הראו כל בעיה. כשהביעה את דאגתה בפני אחת משכנותיה היפנתה אותה השכנה אלי.
כשפגשתי לראשונה את שוש בביתה ראיתי לפני אישה יפה על אף גילה המתקדם, אישה דעתנית ואופטימית.
היא כמובן לא ראתה אותי ולכן במשך כל התירגול בשכיבה על השטיח ליויתי את ההנחיות שלי במגע יד.
עבדתי איתה על נשימות בטן, על חיבור בין תנועות פשוטות לנשימות ולאט-לאט התחוורה לנגד עיני הסיבה לקוצר הנשימה שלה, לעייפות, ליקיצות הליליות ולחולשה. כמו אסימון שנופל, כמו שלט ענק ומואר הופיע לי באינטואיציה הביטוי : " נעתקה נשימתה".
לפתע היה לי ברור המהלך הלכאורה ציורי שעברה הנשימה שלה מרגע העיוורון הפתאומי שנכפה עליה.
כל צעד שלה, כל פניה של הגוף, כל התכוונות שלה לעשייה כלשהי נעצרו לפני הביצוע בשל מבוכת העיוורון.
החשש שלה מחללים בלתי מוכרים, מהליכה בשבילים בכפר בהם רבות המהמורות, הפחד משטיפת כלים עדינים, מבישול, משיחות עם אנשים לא מוכרים מבלי לראות הבעות פנים, כל אלו היו מלווים בעצירת נשימה קלה, במבוכה, בפחד, בחששות.
וכך במשך הזמן, גם אם שוש היתה ועודנה אישה חיובית, חייכנית ואופטימית, הנשימה שלה הגיבה במקומה על התהליך.
מרגע שהבנתי זאת ידעתי בליבי שאנחנו בדרך הנכונה.
עבדנו פעם בשבוע למשך כמה חדשים, שיכללנו את נשימות הבטן והפכנו אותן לנשימות יוגה מלאות, הוספנו פיתולים בשכיבה עם נשימות מותאמות וריכוז בעמוד השידרה כאילו הוא נושם (עזרתי לה לרדת ולשכב על השטיח בסלון מה שלא עשתה לדבריה שנים רבות) , הרחבנו את הריאות שלה שהצטמקו קימעה (ואז גם נזכרה בחיוך שבצעירותה נהגה לנגן במפוחית והיתה לה תכולת ריאות מדהימה ), "סחטנו" את עמוד השידרה כדי שיגיב לכמויות החמצן והאנרגיה האדירות ששאפה פתאום ושיזרים את האנרגיה הזו לכל הצ'קרות, שיפרנו את תנועת המיפרקים ש"החלידו" בשל ישיבתה הממושכת על הכורסה החביבה עליה והעזנו אפילו לחזק את הרגליים ואת היציבה בתנוחות עמידה במרכז החדר כשאני תומכת בה בעדינות ובאהבה.
לאט-לאט חזרה שוש לצעוד בשבילים של הכפר כשבעלב לצידה . כל שבוכ קבענו אתגר חדש להליכה מרוחקת יותר. את ההליכה ליוותה שוש בנשימות קצובות ועמדה באתגרים בגאון.
באחד הבקרים כשהגעתי אליה קבלה את פני בצהלה: מינה את לא תאמיני ! קרה לי נס! נפתחו לי הנחיריים! אני נושמת בחופשיות! לא התעוררתי אפילו פעם אחת הלילה!
לי היה ברור מעבר לכל ספק שאין לה בנחיריים שום חסימה שגורמת לה לתחושת חנק בלילות אבל חיכיתי בסבלנות שהיא תגיע בעצמה אל ההכרה הזו.
מאז שוש מתרגלת מידי יום נשימת נחיריים מתחלפת, נשימת יוגה מלאה ואודג'י (נשימה גרונית לוחשת). היא חזרה לצעוד עם בעלה, לשחות בבריכה של המושב ולהתעמל בחוג ההתעמלות בו השתתפה בעבר.
לאחרונה נפרדנו בהתרגשות ואני כבר מתגעגעת אליה כי כמידת הכח שהיא ספגה ממני כך ספגתי אני ממנה.