הזדהות עד מוות

כשגלורי בקשה להצטרף לאחת הקבוצות שלי, היא דאגה לעדכן אותי ולהזהיר כי שלוש מורות ליוגה בארה"ב, משם הגיעה, ניסו לעזור לה לשפר את הנשימה שלה ולא הצליחו…הרמתי את הכפפה ויצאתי איתה לדרך.
במהלך השיעור עקבתי במבט אחרי ההתנהלות של הנשימה שלה, אחרי שפת הגוף שלה והצורה השונה בה היא נכנסת לתנוחות. ראיתי המון נוקשות בחלק הגוף העליון, מין קיבעון שליוו אותו נשימות רדודות להפחיד!
בסוף השיעור לא שיתפתי אותה בתחושות הקשות שלי ונתתי לה שיעורי בית למשך שבוע עד פגישתנו הבאה.היא אמורה לתרגל נשימות בטן כשכפות הידיים מונחות משני צידי הטבור, אמה נוגעת באמה.בשאיפה, כשהבטן מתנפחת באופן מלאכותי, האמות מתרחקות זו מזו ובנשיפה איטית הבטן שוקעת ומתכווצת קימעה והאצבעות שוב פוגשות זו את זו. בקשתי ממנה לבצע נשימות בטן במשך מספר דקות – שלוש פעמים ביום – רצוי כשהקיבה ריקה – עד שנפגש.
כשנפגשנו היתה גלורי קצת מסויגת מן התוצאה אך בקשתי ממנה לבטוח בתהליך ולהמשיך איתי בשביל בו התחלנו לצעוד.
כשהבטתי בה במהלך השיעור כבר ראיתי שיפור בעומק הנשיפה אך השאיפות היו עדיין רדודות. בתום השיעור אחרי שלימדתי אותה לנשום נשימת יוגה מלאה אל הבטן, החזה ועד הכתפיים , ביקשתי ממנה לתרגל זאת כל השבוע כשכף יד אחת שלה מונחת על הטבור והשניה על הלב.
בשיעור הבא, ראה זה פלא, היה שיפור נוסף בנשימה והצלחנו אפילו לציין לטובה את הבטחון שלנו בתהליך ואת העובדה המבורכת שהיא סומכת עלי ואני סומכת עליה.
להפתעתי, בפגישתנו הבאה גלורי היתה אפופת יאוש, כאילו התיישב עליה ענן.
במהלך השיעור היא פלטה כאילו לחישה סתמית כזו:"קשה לי לשאוף עד הסוף".
ראיתי שקשה לה למלא את הריאות.משהו עוצר אותה, כעין מחסום.
כשניסינו להבין אחרי השיעור מה עומד מאחורי החסימה הזו היא טענה שאין לה שמץ של מושג .
עברנו לפיטפוט חסר משמעות כשלפתע היא מספרת לי על כך שאבא שלה נפטר לפני מספר חדשים כתוצאה מהתקף לב אבל בחייו לא סבל בכלל מבעיות לב אלא מבעיות נשימה. הוא היה ניצול שואה. בהיותו ילד בתקופת השואה לקה בשחפת אותה לא טרחו כלל לרפא וחלק ניכר מהריאות שלו נמק ויצא מכלל שימוש.
במשך כל חייו הבוגרים נעזר במשאפים, במכונות חמצן ובעוד כל מיני אמצעיo תוך שהוא בונה משפחה ועובד לפרנסתו . לפני מספר חדשים לקה בליבו ומת.
בנקודה הזו של הסיפור גלורי פרצה בבכי ושתינו ביחד הבנו פתאום שהיא נושמת כמו אביה ומשתמשת רק בחלק קטנטן מתכולת הריאות שלה בדיוק כמו שהוא נהג לעשות.
מתוך הזדהות עם אבא שלה גלורי לא הרשתה לעצמה מעולם "לקחת אויר" יותר ממנו. ועכשיו כשהיא עמוק-עמוק בתוך האבל שלה עליו ותוך כדי עיבוד הפרידה ממנו, היא מנסה ביחד איתי ללמוד כיצד נושמים נשימות מלאות. הענין לגמרי לא פשוט לה כי ליבה עדיין לא מרשה לה להשלים כבר עתה את הפרידה מאבא שלה האהוב.
התחבקנו בשקט ולא אמרנו מילה נוספת.
בסוף אותו יום התקשרתי לברר איך עובר עליה היום לצד התובנות החדשות שלה. היא סיפרה לי שהבכי נמשך עוד שעות אבל היא מרגישה הרבה יותר חזקה עכשיו.
מאז ועד היום גלורי הולכת ומשכללת יותר ויותר את נשימתה ומכבדת אותה כאילו היתה מראה של נפשה הרגישה.