תהילה נכנסה להריון מכוח המחשבה

רציתי להתחיל את הסיפור כך: "מינוש! את לא מאמינה כמה שהיא יפהפיה ! והיא יצאה מהגוף שלי!!! איזה ניסים וניפלאות !!! " …
אבל הסיפור האמיתי התחיל קצת אחרת..
תהילה היתה שבויה עדין בקסם החתונה שלה כשהתבשרה שאחיה נהרג בעזה. רק לפני 3 שבועות פיזזו יחד על רחבת הריקודים ופתאום.. והספדים.. ושבעה.. ועיטור העוז.. וההורים השכולים.. ויתר האחים..
רק כשחלפה שנת האבל הראשונה התפנתה לחשוב שבעצם היא לא נכנסת להריון. טוב, כשזה יתאים- זה יבוא..
וחלפה עוד שנה ותהילה התחילה לדאוג ממש.
הבדיקות הראו שהכל תקין ומשרד הבטחון אישר טיפול פסיכולוגי כיאה לאחות שכולה. הפסיכולוגית היתה טיפה קשוחה לטעמה ו"רעדו לה הביציות" לפני כל פגישה איתה אבל מה שצריך- צריך!
חברתה הקרובה עינת שהיא תלמידה ותיקה שלי לחשה על אזנה: "יוגה.." והיא הגיעה לשיעור ניסיון לקבוצה של יום ראשון ב-8 בערב.
כשצפיתי בה במהלך השיעור נדהמתי לראות איך בחורה כל כך צעירה מצליחה להיות עד כדי כך מנותקת מהגוף שלה.
הוא כאילו מיותר לה. היא צ'ילבה איתו או לדבריה: הוא מאכזב, לא ממושמע, הוא חלש, הוא לא בכושר..
כך היא מדברת על הגוף שלה- בגוף שלישי. אימא'לה! איזה נתק!
והנשימה? מי נושם בכלל? (אם נושמים "עלולים" להרגיש את עוצמת הכאב אולי..) החזה נעול, הכאבים בצלעות ובסרעפת משתקים, המפרקים נעולים, האף סתום- יצא מכלל שימוש והפה הפתוח נושם בקושי בין המילים…
נשארנו ישובות על הרצפה אחרי שכל הקבוצה התפזרה ושוחחנו בחמימות על האפשרות שהיוגה תעזור לה לנשום, להתחבר, להכיל את הכאב, לאפשר אולי שמחה.. אפילו נתתי לה שיעורי בית עד לשבוע הבא.. ויותר היא לא באה.. חודש…חודשיים.. שנה… שנה תמימה בה חוותה מספר הפריות שכשלו ונפלה ברוחה אך סרבה לעזרה מהסוג שהצעתי. משהו שם לא היה בשל עדיין.. ושוב, היתה זו עינת חברתה שנוהגת לבוא אלי כל שבוע לשיעורים פרטיים, שלחצה עליה לבוא איתה לשיעור פרטי ורק כצופה-אורחת. עינת היא מעין שליחה.
שיתפתי פעולה ובמניפולציה משותפת הצלחנו עינת ואני, להביא את תהילה לעוד שיעור ועוד אחד… ותוך כדי שילוב בין תנועה לנשימה נפל לה האסימון: "איזו מטומטמת אני !!! איך לא הבנתי את העיקרון !!! למה היה לי כל כך קשה לראות שכמו שהנפש משפיעה על הגוף ומציפה בו את הכאב, אפשר להשתמש ממש באותו ערוץ, ולהשפיע על הנפש מכיוון הגוף!!! איזה יופי!!"
תהילה היא בחורה חריפת לשון ושכל בעלת תואר אקדמי והסמכה לעבוד עם פגועי מוח.. אך כל ההשכלה שלה לא עמדה לה כשהרגש חסם את הדרך.
וברגע שנפל לה לאסימון ההוא החל מסע של ריפוי בליווי דיקור סיני לפוריות.
ובמסע הזה היינו שותפות צמודות. שיעור כל שבוע ועבודה יום יומית עם עצמה בבית עפ"י ההנחיות שלי.
שיחות מוטיבציה גלשו לעיתים לשעות בלתי מקובלות.
החוזה בנינו לא היה כתוב אבל שתינו עמדנו בו במסירות ומרצון.
לאט לאט הנשימה חיברה אותה שוב אל הנשמה. ציפור הנפש התעוררה לחיים.
כעבור מספר חודשים החלו ההפריות להיקלט. תחילה לימים בודדים ואיכזבו.. אח"כ לשבועיים ואיכזבו שוב..
החויות היו קשות לאור הציפיות המחודשות אבל שום דבר לא עצר אותנו. ידענו שאנחנו בדרך הנכונה, ותירגלנו "שיוויון נפש"- ביטוי שגור בפילוסופיה של היוגה..
ואז הגיעה ההפריה שהחזיקה מעמד שבועיים.. ועוד שבועיים..
ועוד חודש! "יש! יש דופק! יש עובר חי ונושם! יש הריון תקין! ואת תהיי איתי בחדר הלידה, נכון?!!! מבטיחה?!!"
את השיחה הצוהלת הזו קיבלתי לנייד שלי הישר מחדר הבדיקה וגם הקולות שאני השמעתי בתגובה היו לחלוטין לא טבעיים (אחד הבנים שהיה בקומה העליונה בא לבדוק אם אני בסדר..)
את ההורים הם חששו לערב שמא משהו ישתבש והם לא יעמדו בכאב. כך שמרנו על הסוד עוד מספר שבועות עד שאמא של תהילה התיצבה אצלה בוקר אחד עם עיתון הארץ בו התפרסם מחקר אמריקאי תחת הכותרת: "הוכח כי היוגה מסייעת לנשים עם בעיות פוריות שנעזרות בהפריות"…
"המחקר צודק אמא, אני בהריון!"
את ההבטחה שלי להיות איתה בחדר הלידה הפרתי כי בדיוק נולד לי נכד פרטי אבל בזאת אפשרתי לאמא שלה להיות נוכחת ברגעים הקסומים בהם יצאה הנסיכה לאויר העולם. נשמה חדשה נולדה.
נ.ו.ע.ה: ניסים ונפלאות עשה השם. נועה.