שירה הרגישה בסוף השבוע ה- 39 להריונה ש"משהו" מתקרב ובא. הפנים העדינים שלה טיפ-טיפה התנפחו , השפתיים המשורטטות שלה ניראו מלאות יותר , הנשימה היתה קצת כבדה והרגליים כאילו ביקשו "להשתרש" אל האדמה.
את המודעות והקשב לניואנסים הקטנטנים הללו בתחושות הגוף שלה שיכללה שירה בחמשת החודשים בהם תירגלה יוגה בעת ההריון.
כבר כמה ימים שהיא חשה התרחבות באזור האגן ומפרקי הירך שלה כאילו "נפתחו" אבל בינתיים הרצון היחיד ששלט בה היה הרצון להופיע ביום שלישי לשיעור היוגה , לפגוש את הבנות, לקבל מהן את ברכת הדרך ולהגיע בעקבות השיעור רגועה יותר לחדר הלידה.
אבל, להשגחה העליונה חוקים משלה ובלילה של יום שני החלו הצירים.
תחילה שירה הרגישה מעין כאבי מחזור בבטן התחתונה אבל אז שמה לב שהכאבים באים והולכים. האינטואיציה שלה שלחה אותה למדוד זמן ואכן , כל 5 דקות בערך הופיע כאב קצר.
כשהעירה את רמי ושיתפה אותו בהתרגשות בפרטים החליטו להקדים את הפקקים של הבוקר ולנסוע לבי'ח רוטשילד מיד.
שירה הרגישה שמציפה אותה מין התרגשות שקטה כזו והיא פיזמה לעצמה בלב פזמון שמח :
"אני מקבלת בשמחה את הלידה הקרבה ובאה…אני מקבלת בשמחה את הלידה הקרבה ובאה…" כמו מנטרה .
בשעת הנסיעה גברו הכאבים. כל ציר היה ארוך יותר והזמן בין ציר לציר התקצר. שירה החלה להשמיע נשימות "אום" כמו שתירגלנו ביוגה. היא הרגישה שהויברציות של הצלילים הנמוכים שהשמיעה עם ההברה "אום" ריככו את הבטן התחתונה שלה, ריככו את הפחד, מנעו מחשבות מיותרות ואפילו הצליחו להרגיע את רמי ליד ההגה…
כשהגיעו לביה'ח נבדקה פתיחה של 1.5 ס'מ , מצב ממש התחלתי בעיקר בלידה ראשונה.
האחות שלחה אותם להסתובב שעתיים. שירה , בהיותה טיפוס אופטימי , קפצה על ה"מציאה" . מזמן לא יצא להם לשבת בבית קפה על הבוקר , זו ממש היתה הזדמנות פז. הם מצאו בית קפה קטן שהתעורר מוקדם, אולי אפילו לכבודם וישבו להם על כוס קפה וקרואסון לשוחח על החוויה שממתינה להם מעבר לפינה…הם שיחזרו שוב את השמות המועדפים לבת שעתידה להיוולד להם ופינטזו איך היא תראה. אח'כ טילו קצת ברחובות וכשהגיעו שוב להיבדק לא היה שום שינוי. הפעם האחות יעצה להם לחזור הביתה.
שירה שניסתה לא להכנס ל"סרטים" כדי לא להשפיע לרעה על התקדמות התהליך, הציעה לרמי לגשת אל הוריה שגרים בחיפה ולזכות בפינוק של אמא . הם זרמו עם כל שלב ושלב בלי להכנס ללחץ וניסו להוציא את הטוב מכל סיטואציה. איזה יופי!!
תוך כדי הפינוקים שהרעיפה עליה אמה הרגישה שירה שההתכווצויות בבטן התחתונה יותר עמוקות וממש מכאיבות וגם הגב התחתון החל לחוש מצוקה.
אמא שלה פינתה לה את השטיח בסלון ושירה שכבה עליו ותירגלה תנוחות ונשימות בכדי לפוגג את הכאב כל פעם שהגיע ציר. בין הצירים נחה כשהעכוז שלה מונח על העקבים בתנוחת עובר. מאוחר יותר נשענה עם שתי ידיה על הקיר וסובבה את האגן בתנועות עגולות כמו ריקודי בטן בקצב שהגוף שלה הכתיב. לפעמים גם רמי הצטרף.
לקראת הצהרים יצאו לטיול קצר בשכונת ילדותה כשפתאום הציפו אותה המים שפקעו.
שירה חזרה למקלחת אצל ההורים , רמי מילא לה את האמבטיה במים לא חמים מידי, והיא טבלה באמבטיה ופיזמה לעצמה קולות נמוכים ונשימות עמוקות. אמא שלה כבר היתה לחוצה ובקשה שימהרו לביה'ח : "אחרי ירידת מים לא נשארים בבית"…הטיפה לה בדאגה.
בארבע אחה'צ חזרה לביה'ח עם פתיחה צנועה של 4 ס'מ ובשלווה ביקשה חדר לידה טבעי. אבל המוניטור הראה שנויי דופק אצל הקטנה והצוות לא איפשר זאת. גם שירה וגם הצוות לא ידעו באותם רגעים שהלידה כל-כך קרובה ולכן בקשו ממנה להמתין במסדרון עד שתיתפנה מיטה בחדר לידה רגיל.
אפילו ההמתנה במסדרון לא הוציאה את שירה משלוותה ורק כשלפתע תקף אותה ציר אימתני ומפתיע בעוצמתו יצאה מפיה צרחה קולנית מבלי ששלטה בכך.
היא הבחינה בהקלה שמביאה איתה כל צעקה שכזו ולהפתעתו של רמי ושל כל העוברים והשבים במסדרון , המשיכה לצרוח. "בשלב הזה" , כך היא מספרת לי אחרי הלידה," הנשימות היו ההצלה שלי… הגוף שלי פשוט ידע איך לנשום והוא נשם מעצמו…"
כשהתפנתה מיטה ושירה נבדקה היתה כבר פתיחה של 9.5 ס'מ ובזמן צירי הלחץ הגוף שלה נשם לבד בלי שום הנחייה שלה.
הלידה הפעילה לא ארכה יותר משעה וב – 18.00 הקטנה יצאה לאוויר העולם. שירה הביטה בפרצוף המושלם של ילדתה הראשונה ומתוך שלל השמות עליהם התלבטו נבחר מאליו השם – א ל ה . מזל טוב !!