נילי הגיעה לשיעורי היוגה לנשים הרות בשבוע ה- 18 להריונה הראשון ושמרה זאת בסוד מפני חברותיה. כמוהן, גם היא חשבה שביוגה מרחפים, מהמהמים ומסגלים במשך הזמן הבעה תימהונית על הפנים. לשיעור ההתנסות הגיעה עם כאבים עזים בגב התחתון, כתפיים נוקשות ונשימה רדודה. בעברה, סיפור של קוצר נשימה, כמעט חנק, שרק בעזרת חומרי הרגעה כימיים הצליחה לנטרל. כאבי הגב מלווים אותה כבר שנים רבות. במשך שיעורי היוגה אליהם הצטרפה, תחילה בחשדנות ואחר כך בהתלהבות, השתכללה הנשימה שלה. היא למדה להשתמש בנשימת יוגה מלאה שמפעילה את כל נפח הריאות ומעסה את הבטן והלב ובסוגי נשימה אחרים שמרגיעים את הגוף והמחשבה ומסייעים לחיבור אל ההתרחשות של ההיריון.
הקשר החם שיצרה עם יתר הבנות בקבוצה עזר לה לספוג מהן מידע שהיה חסר לה. לאט לאט נעלמו כאבי הגב שהיו מנת חלקה מגיל כל כך צעיר. שכנעתי אותה שלא "לרחם" על הגב התחתון שלה כפי שנהגה בו תמיד (ולכן נשאר תקוע). בעדינות הגמשנו אותו וחיזקנו בעזרת ואריאציות של תנוחות יוגה קלאסיות המותאמות להיריון.
כוח וגמישות הם שני ניגודים לכאורה הבאים לידי ביטוי ואיזון ביוגה ומחלחלים אל החיים. נילי זקוקה לגמישות הזו שחסרה לה לצד הכוח והמשמעת העצמית שקיימים בה בשפע.
בשבוע שעבר הגיעה נילי לשיעור פרטי (הבטחתי לה ליווי עד הלידה). למרות שהייתה רק בשבוע ה- 37, שתינו הבנו שהיא עומדת ללדת בימים הקרובים. את חובותיה לתלמידים שלה סיימה אחרי ששכנעתי אותה להקדיש זמן לעצמה ולעוברית לפני שהלידה מתרחשת. הבטן שלה ענקית ונמוכה, הפנים שלה מלאים ובשלים ובעיקר- אין בה כבר שום פחד, רק שקט ושמחה לקראת הבאות.
השיעור הפרטני הזה ליווה אותה באהבה אל הלידה. שחזרנו ביחד את כל התנוחות שמקלות על ה"התברגות" של העוברית אל תעלת הלידה ותרגלנו שוב את הנשימות המרגיעות. הנחיתי אותה בדמיון מודרך למחוזות קסומים בחיק הטבע בהם ספגה מ"אמא-אדמה" את כל האיכויות ומהשמים את כל הביטחון והאמונה בגוף, בנפש וברוח. שלחתי אותה הביתה מוכנה ומזומנה כדברי המנטרה "נאמנה לעצמה ושופעת אהבה".
אחרי יומיים זה הגיע. בלילה הרגישה שהיא צריכה פיפי. כשסיימה בשירותים וחזרה למיטה, הרגישה שהפיפי ממשיך לזרום, והבינה שזו ירידת מים. נילי העירה את בעלה ותוך כדי התארגנות התחילה להרגיש צירים קלילים. בדרך כשהיא נרגשת מאד מאד לקראת הבאות, מדדה זמן וכל עשר דקות הופיע ציר. השמחה גרמה לה להרגשה נפלאה ומשוחררת, כאילו היא מצפה לטיול מלא חוויות. נילי האמינה בידע השורשי של הגוף שלה כתוצאה מתרגול של חודשים.
כל הדרך היא הניעה את האגן בתנועות מעגליות והתמקדה עם כל החושים שלה בחלק התחתון של הגוף, באזור ההתרחשות. האינסטינקטים שלה והידע שרחשה הורו לה להעביר לשם את כל האנרגיה שלה לטובת השתלבות מלאה עם התהליך שהחל והתכוונות מלאה לסמוך עליו. נשימות "ש" אל האזור ריככו את הצירים והאריכו את משך הנשיפות, מה שעצר מעט את האדרנלין מלהסתער. הורמון האדרנלין הוא "אויבו" של הורמון הלידה, האוקסיטוצין. נשימות שקולות ומחשבות חיוביות מאזנות בין השניים.
כשהגיעה נילי לחדר הלידה כמעט ללא פתיחה, נשלחה "להעביר זמן" במחלקת יולדות. היוגה הכינה אותה לשלוט ברגעי השקט במח, להגדיל את המרווחים בין המחשבות שחוצות אותו, ולהתמקד במה שהיא מרגישה בגוף. אז באה אותה "כניעה", אותו שחרור השליטה שהיא כל כך רצתה כדי לעבור בשלום את שעות הלידה. אותו שחרור שמאזן את האדרנלין ומאפשר את התהליך הנבון עליו אחראי האוקסיטוצין.
במקביל ל"כניעה" הזו זכתה ברגיעה עמוקה, קיבלה את המצב כפי שהוא, בלי להתנגד ובלי להילחם בו, וראה זה פלא, גם הכאבים פחתו והיא הרגישה שהיא מסוגלת להתמודד איתם ואפילו לנוח מנוחה שלמה בין ציר לציר. את הצירים שהתמקדו אצלה בבטן התחתונה ולא בגב כמו אצל רוב היולדות, הרגיעה בעמידה עם הגב אל הקיר ובתנועות אגן. חלק מהזמן נתלתה על בעלה או רקדה ריקודי בטן בעמידה על הברכיים על המיטה. הצוות, לדבריה, היו ברקע כמו מלאכים משמים. לא הפריעו ולא התעקשו על זירוז אחרי שסירבה להצעה. בדיוק אז הגיעה מתלמדת מקורס דולות שבאה לעשות סטאז' בחדר הלידה, ומאותו רגע הייתה צמודה אליה כמו מלאך שומר. כשהסתבר שהדולה היא גם הילרית במקצועה, זכתה נילי לעיסויים, רפלקסולוגיה, רייקי והמון המון תמיכה.
היא התקלחה שעה ארוכה ושוב הקפידה על נשימות אודג'יי בתנועות רכות של האגן על הכסא במקלחת.
כשהתחברה אל המוניטור אובחנה להפתעתה פתיחה של 7 ס"מ. הצירים היו כבר תכופים מאד. הנשימה שלה מאד התקצרה. פה חזרה אליה טראומת החנק מעברה הרחוק והמיילדת החכמה הציעה לה גז צחוק שהכריח אותה לשאוף שאיפות ארוכות ולנשוף נשיפות ארוכות עוד יותר. כך לא נלחצה בכלל עד לפתיחה של 9 וחצי ס"מ.
כאן הכריע אותה הכאב והיא התחננה למשהו שיטשטש אותו. המיילדת שכנעה אותה שבשלב כזה לא כדאי לקבל אפידורל אבל בכל זאת הזמינה את הרופאה המרדימה שהייתה מקסימה, מרגיעה ומלטפת. היא דיברה אל ליבה של נילי כדבר אישה אל אישה וסיכמה איתה על כמות קטנטנה של אפידורל שבעקבותיה התחילה נילי לחייך ואפילו הצטלמה עם המיילדת, הדולה והמרדימה.
לולא האפידורל הייתה כבר יולדת. אבל, היה לה טוב עם ההחלטה והיא הייתה נאמנה לתחושות שלה. כשהתחילו צירי הלחץ, הרגישה אותם היטב. מתוך בחירה היא התהפכה על צידה, הניחה רגל אחת על כתפה של המיילדת וברגל השנייה תמך בעלה. המיילדת הניחה לה קומפרסים חמים בין הרגליים, עיסתה עם שמן את הפירנאום, אבל, הראש של הקטנה יצא ונכנס, יצא ונכנס. המיילדת הסבלנית התעקשה שלא לחתוך. וכך, אחרי מספר נסיונות, הראש נחלץ והקטנטנה נולדה.
זה היה רגע מדהים של הקלה ואושר עילאי, רגע של חיבור נדיר בינה לבין בעלה, מבלי שהמיילדת חצצה ביניהם.
"אני אמא! והקטנה מקסימה" היא מספרת לי בהתרגשות. ואיך היה? אני שואלת. "קשה, מצוין, חוויה מדהימה!" היא עונה. "אלא ש…" וכאן הפרפקציוניזם של נילי משתלט (צריך לעבוד עוד קצת עם היוגה על הגמישות שלה…). "רציתי להיות פחות מרוכזת בעצמי בזמן הלידה ויותר קשובה לקטנה אבל לא הצלחתי. הייתי ממוקדת בעצמי, הכאבים גברו עלי. יש לי רגשות אשמה".
אני מבטיחה לה שנדבר בעוד כמה ימים אחרי שתניק את ניצן ואז יחלפו כל רגשות האשם ויציפו אותה רגשות אימהיים ואהבה ללא תנאים.
מזל טוב!
יוגה ונשימה