סוף הקיץ, ריח של סתיו בפתח ואל ביו השיטין מתגנבת לה מחשבה, מעין דחף פנימי שמועבר בין רגש ושכל ואומר לנו- הלו! בואו ניזום לעצמנו איזה שהיא התרעננות. נעצור. נבחן את מסכת חיינו, בלי כעס , שיפוט או ביקורת, בלי אשמה ופחדים, ונמצא היכן אנו "תקועים" . איפה אנחנו משמרים דפוסי התנהגות, דפוסי חשיבה ודפוסים רגשיים אותם היינו רוצים לשנות. וכשניצתת בנו התובנה ואנו מגיעים לאבחנה, איפה ומה כדאי לשנות, עשינו צעד ראשון לקראת ההתרעננות המדוברת. בשלב זה נמשיך ונזהה את הכוחות הטבעיים שלנו, את התכונות שהופכות אותנו ליחידי סגולה, את היכולת שלנו ליצור באופן מודע ורצוני תבנית של"חלום" אישי- התכוונות לצורך התחדשות.

ליצירת התמונה הדמיונית הזו בדרך אל ההתחדשות או השינוי קוראים- דמיון מודרך. בשונה מן החלום, הדמיון המודרך מתרחש במצב של מודעות עצמית. מודעות בבחירה של המקום בו מתרחש ה"חלום", מודעות לזמן ולתוכן של התמונה הרצויה. יחד עם זאת, ניתן לדמיין בתהליך היצירתי הזה, דמיונות שאינם משיקים בהכרח למציאות או לחשיבה היומיומית הריאלית. פיתרון או תהליך שנשען על דמיון מודרך אינו דומה לחשיבה הרגילה שלנו.
בתהליך הדמיון המודרך נערב חושים כמו- טעמים, צבעים, ריחות דמיוניים, תחושות ורגשות מהעולם המודע ומתת המודע. זהירות! הצהרות ביקורתיות ושליליות נקלטות בתת המודע וחוסמות כל שביל בדרך אל ה"חלום". חשוב שנתכנת את המוח עם הצהרות חיוביות ואופטימיות ואז ככל שנניח לתת המודע שלנו להשלים חלקים חסרים בפאזל שיצרנו במודע, כך נצעד אל עבר המטרה עליה הצהרנו- התחדשות , התרעננות, שינוי.
נוכל לדמיין את עצמנו משלימים את הדוקטורט וארשת פנינו מלאת סבלנות, כבוד וצניעות כלפי הסובבים אותנו.
נוכל לדמיין עצמנו רזות וחתיכיות בשמלות מלמלה ופייטים, נוכל לדמיין עצמנו מצילים נפשות תועות או שטים באגם כחול עם אהוב/ת ליבנו והשמש מאירה אותנו באור סגלגל, נוכל לדמיין עצמנו בתחושה של הערכה עצמית ואמונה בכישורים שלנו, מתקדמים בשלווה ובסיפוק אל עבר משימה כלשהי: מציאת בני זוג הולמים, מנצחים על מקהלה, ישנים ליל שלם ללא יקיצות, מכינים בהצלחה מסיבת בת מצווה לבת, מבריאים ממחלה כלשהיא, משלימים בהצלחה פרוייקט בחברה בה אנו מועסקים, חיים בשפע חומרי ותורמים בנדיבות לאחרים,

עוברים בשלום לידה או חתונה, מצהירים אהבה בפני מי שראוי לכך ולא העזנו לעשות זאת עד כה… וכו' כו'. התהליך יכול להיעשות בייננו לבין עצמנו או בהנחיה של מישהו מקצועי. בשני האופנים השינוי או ההתחדשות יגיעו רק אחרי תרגול סבלני, אצל כל אחד מאיתנו בקצב המתאים לו. לעולם לא נדחק בתהליך, יהיו כאלה שיתרגלו דמיון מודרך מספר דקות בכל יום ויחושו בשינוי כעבור 3 שבועות ויהיו כאלה שיתרגלו שעה וחצי ביום ויחושו בשינוי רק כעבור שנה. הכל לגיטימי, הכל כדאי.

בזמן שאנחנו מתרגלים דרך חדשה, שיטה חדשה, ננסה להיות אוהדים וסלחניים כלפי המוח שלנו. ננסה שוב ושוב את שיטת הדמיון המודרך ברוגע, בהרפיה מוחלטת, תוך שחרור הגוף והחשיבה, תוך נשימות עמוקות וויתור על כל שארית של מתח, נבנה את תמונת ה"חלום" יותר ויותר חיובית, יותר ויותר חכמה ובעיקר- יותר ויותר מתאימה לאישיות שלנו ולפאזל של חיינו.
ואם תורשה לי נימה מעט אישית.
כשהתגרשתי ושיניתי את חיי לפני 13 שנה, הזמנתי "חוטב עצים" מקצוען בכדי לצמצם את היקפו של עץ הפיקוס הענק בחצר ביתי, במטרה שהעץ ירענן עצמו מחדש.
ואז, מידי בוקר, יצאתי אל המרפסת, התבוננתי בלבלוב המחודש של הפיקוס, נשמתי עמוק והכנתי את עצמי להתחדשות ולצמיחה שלי. עם הנשימות, הוסרו כל פחדי והתמלאתי כח חיים לקראת המסע שלי. ממש אז התחלתי לעסוק ביוגה ולא במקרה. כיום ברור לי שהמודעות המלאה והעירנית שלי לנשימה אל מול העץ, סייעה לי ישירות באופן פיזי, ובעקיפין באופן רגשי, לעבור לנתיב של תובנה ושלווה, של נתינה ללא סייגים, של גיל מעבר מרוכך ומעונג, של איזון, ביטחון ובשלות ברוכה לקראת השליש השלישי של חיי. ואותו הפיקוס שנשמתי את לבלובו הכין אותי להיות מטפלת ש"נושמת" ביחד עם תלמידי, מה שמשלים את המשמעות האמיתית של חיי.
דמיינו לכם את ה"חלום" שלכם- הוא יתגשם.

התעוררנו בבוקר ושאלנו את עצמנו: האם אנחנו במקום בו אנחנו חפצים להיות?
במקום של האוהב, במקום של הנאהב, במקום העבודה הראוי, בדרך אל מימוש הקריירה הנכונה, בבחירה עד כמה "להקריב" מעצמנו לטובת המשפחה, בחלוקת הזמן הפנוי, בהתמקדות בבן/בת הזוג, בבחירת החברים והסביבה, ביחס שלנו להורינו, לילדינו וכן הלאה וכן הלאה…
כדי לענות לעצמנו על השאלות המאוד אינטימיות הללו מבלי להיעזר בפסיכולוגים ודומיהם (ואפשר דווקא כן…) ננסה לוותר לרגע קט ובאופן זמני לחלוטין על התדמית (כמו בחברות השיווק למיניהן), על האגוצנטריות התחרותית שאנו שבויים בה (כמו באקדמיה למשל) ועל האגו שלנו כמחנכים (כמו במוסדות החינוך למיניהם), נוותר זמנית על העליונות החומרית (כמו בחברות הסטארט-אפ) ועל הזוהר החיצוני (כמו בחברות המסחריות).
מתוך הדממה הרגעית הזו ננסה להקשיב באהבה, בסלחנות וברוך לגרעין הפנימי שלנו. ה"חרצן" הזה שבתוכנו, אותו גרעין מתומצת ומרוכז של הנשמה שלנו יענה לנו על כל השאלות.
אהבה היא הטבע האמיתי שלנו. נאהב את עצמנו כפי שאנחנו: אטומים, חינניים, שמנים, מכוערים (בעיני מי?), שדופים, חסרי אונים, צרי אופק, חכמים או תמימים. מתוך אותה האהבה החומלת, הסלחנית הזו כלפי עצמנו נשדר אהבה כלפי חוץ. אהבה ממקום בוטח ושלם ולא מתוך התבטלות. ואם לא נוח לנו לשדר אהבה אל השכן, נאהב את השכנה. לא נוח לנו לאהוב את השכנה, נאהב כלבים, דגים, תינוקות – העיקר לאהוב.
כי רק האהבה יכולה לבנות בנו תחושת הערכה פנימית שלא תלויה באישורים, בכישורים או ביופי. ואז כשנשדר את אותו היחס מאיתנו החוצה, נביע אהבה מתוך נתינה ולא מצורך או תלות, מתוך שלמות הנפש ולא מלקיחה על תנאי או בתמורה לחוזים והסכמים למיניהם, אהבה ללא זכר לרכושנות או קנאה סמויה. מתוך הפעלת הרגש הטבעי וה"נקי" הזה יבואו גם הבחירות הנבונות.
ואם סביבה מסוימת מכניסה אותנו לפינות חשוכות של חוסר אהבה, חוסר ערך עצמי, תסכול, מרירות או קנאה – נזוז הצידה לבל תידבק בנו האנרגיה השלילית. נזוז מתוך בחירה ולא מחולשה, מתוך מודעות ולא מהדחקה. נקיים דו-שיח בינינו לבין עצמנו (כפי שהזכרנו בכתבה הקודמת) ונשיב לעצמנו את האיזון, השלווה והזרימה החיובית. אם קיים קצר במעגל חשמלי, לא תידלקנה בו הנורות. אם קיימת חסימה אנרגטית במכלול הגופ-נפש, לא תבואנה התשובות לשאלות האינטימיות שהעלנו בפני עצמנו. לא יידלק האור.
כדי לסלול את הדרך אל זרימה אנרגטית ללא חסימות, נאמץ הרגלים קטנים המתאימים לאישיות שלנו: נקשט את הבית בפרחים חיים, נקיים מצוות קטנות מבלי לצפות לתמורה, ננקש עשבים, ננשום עמוק באמצע הגינה, נעשה מדיטציה בחדר שקט עם נר דולק, נרגיש את היופי בציור חדש, נפתח את הלב ונועיל לזולת מתוך הומניות ולא מתוך התנשאות, נביט בשקיעה המופלאה, ננשק ילד, נכתוב שיר, נסלח לבוס, לשכן, לחמות והכי חשוב- לבן\בת הזוג, ואז מתוך השלווה והפתיחות תבואנה התשובות. ואז מתוך השלווה נצליח לאזן בין קריירה למשפחה, בין עיסוקים גופניים ורוחניים, בין שעות הורות לשעות מנוחה, בין זוגיות לבין תחביבים וכו' וכו'.
התהליך מלא האהבה הזה "יגזול" דקות אחדות מתוך השגרה העמוסה שלנו ואולי אם נתאהב בו (ובטעות גם בעצמנו) נאפשר לו "לגזול" שעה שלמה מתוך היממה.
אין פה איזושהי חוויית התעלות מיסטית, יש פה תודעה חושבת. אין פה מימד עמוק ומשמעותי כמו- "למה אני פה ואיך אני משתלב ביקום?", אלא תהליך של למידה עצמית מתוך אהבה.
או אז נגלה כמה מנחמת הדרך אל המודעות העצמית.
ועל הכלים הנוספים אותם נוכל לאמץ בכדי "לתכנת" את המוח שיצעיד אותנו ביתר קלות בתהליך המעניין הזה, אל תוככי הגרעין הפנימי שבנו, אל המקום בו קיימות התשובות לשאלות הכי אינטימיות, על כך נדבר בכתבות הבאות.